בג"ץ 5968/08 ד"ר אפרים צור נ. פקיד שומה כפר סבא

לפניי בקשה מטעם המשיבים לחיוב העותרות בהוצאותיהם.

1.

העתירה, שהוגשה ביום 3.7.2008, עניינה הסכם בעניין שומת מס הכנסה בין העותר לבין רשויות המס. בעתירה ביקש העותר כי בית המשפט יורה למשיבים לכבד את ההסכם שנקשר, לטענתו, בין הצדדים, לאחר פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בערעור מס הכנסה שהגיש העותר (עמ"ה 1098/05). בעתירה קבל העותר על מעורבות הפרקליטות באישור הסכם פשרה אותו ביקש לערוך עם פקיד השומה ועל החלטת מנהלת המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה שלא להיענות לבקשת העותר להתקשר עימו בהסכם שהוצע לו בעבר, לפני מתן פסק הדין, ואשר נדחה על ידו מספר רב של פעמים. במסגרת העתירה התבקש צו ביניים, המורה למשיבים שלא לנקוט בהליכי אכיפה נגד העותר, באשר אינו משלם את השומה בה חויב בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

2.

בהחלטת כב' השופט י' דנציגר (מיום 3.7.2008) התבקשו המשיבים ליתן תגובה לבקשה למתן צו ביניים תוך 7 ימים ותגובה לעתירה למתן צו על תנאי תוך 30 ימים. בתגובתם טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות. נטען כי בהתאם להוראות החוק ועל פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לצורך השגת הסכם פשרה בתיק של העותר הייתה חובה לקבל את הסכמת נציג הפרקליטות. כן נטען כי ההחלטה שלא לחתום על ההסכם הייתה עניינית וסבירה. ביום 20.7.2008 החליט כב' השופט י' דנציגר שלא ליתן צו ביניים והורה כי העתירה תשמע בפני הרכב.

3.

ביום 1.6.2009 פנה העותר בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה.פ. 1449/09) בה התבקש בית המשפט להצהיר כי קיים הסכם תקף בינו לבין פקיד שומה כפר סבא. המשיבים, מצידם, הגישו בקשה לעיכוב ההליך בעילת קיומו של הליך אחר תלוי ועומד בפני ערכאה שיפוטית אחרת, המעלה אותה סוגיה ממש. העותר נדרש (ביום 24.8.2009) להגיש תגובתו לבקשה לעיכוב ההליך בבית המשפט המחוזי.

4.

ביום 1.9.2009 הגיש העותר בקשה למחיקת העתירה. על פי האמור בה, מאחר והובהר לעותר כי בית המשפט הגבוה לצדק לא ידון בשאלה אם היה או לא היה ההסכם הנטען, ובית המשפט המחוזי בתל-אביב נדרש לכך, ממילא אין טעם בדיון בבית המשפט הגבוה לצדק בשאלה זו. העותר מסר כי בנסיבות אלה כי אין זה ראוי להמשיך בעתירה, במיוחד נוכח בקשת המדינה בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי לעכב תגובתה ומתן תצהירים בשל "הליך תלוי ועומד".

5.

המשיבים מסכימים למחיקת העתירה אך עומדים על פסיקת הוצאות. לטענתם, העותר ידע מלכתחילה כי לא היה מקום להגשת העתירה לבית משפט זה. לצרוך הכשרת כניסתו להיכל בית המשפט הוא הציג טענות תמוהות באשר לסמכותה של מנהלת המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה לקבל החלטות אגב הליכים משפטיים בתחום אכיפת המס. משלא ניתן לו הסעד הזמני שביקש בדבר הקפאת הליכי הגבייה, הוא פנה לערכאה אחרת ולאחר שנדרש להגיש תגובה לטענה כי אין הוא רשאי לנקוט בשני הליכים מקבילים, בחר לחזור בו מהעתירה. לשיטת המשיבים, העתירה הוגשה ללא כל הצדקה, תוך שהיא מחייבת את המשיבים להשקיע משאבים רבים לצרוך הגשת תגובה מפורטת, בלוחות זמנים קצרים. העותר החליט לחזור בו מהעתירה מבלי שקיבל את הסעד המבוקש או חלק ממנו. הוא חייב את המדינה להוציא הוצאות ולבזבז משאבים לצורך טיפול בעתירת סרק. העותר, מנגד, מתנגד לבקשה לפסיקת הוצאות, אך אינו מפרט את הטעמים להתנגדותו.

6.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את העותר בהוצאות המשיבים. ככלל, מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על ההוצאות שנגרמו לו. יישומו של העיקרון נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש. הכללים בעניין פסיקת הוצאות חלים הן כאשר יוזם ההליך מבקש הוצאות והן כאשר הדרישה באה מכיוונו של בעל הדין שכנגד. שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל (ראו, בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 12.7.1990)). כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, על פני הדברים, יש בכך כדי להצביע על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (לא פורסם, 13.2.2007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי (לא פורסם, 8.11.2006)).

7.

במקרה שלפניי, אין חולק כי העותר לא קיבל כל סעד בעקבות הגשת העתירה. הטעמים שעומדים לדברי העותר ביסוד מחיקת העתירה, גם אם יש בהם כדי להבהיר את הנסיבות שהובילו למחיקה, אינם משכנעים בכך שהגשת העתירה הייתה מוצדקת מלכתחילה. גם בהנחה שחזרתו של העותר מן ההליך אינה נעוצה בכך שהוא סבור כי אינו מבוסס, לא מצאתי שראוי לפטור אותו מתשלום הוצאות למשיבים. ככלל, במצב בו אין הכרעה שיפוטית הקובעת את צידקת הגשת ההליך, ראוי כי בעל הדין שגרם להוצאות הוא שישא בהן (ראו ע"א 5825/03 סירט נ' כהן (לא פורסם, 21.12.2003)). במקרה שלפני טענות העותר לא באו לכלל בירור ודיון ואין כל יסוד לקבוע כי יש להן אחיזה וכי היו מוצדקות. בנסיבות האלה, כאשר ההליך נמחק באורח חד צדדי ללא בירור לגופו, גם אם המחיקה נובעת מהתפתחויות מאוחרות, על העותר לשאת בחסרון הכיס שנגרם למשיבים עקב פתיחת ההליך המשפטי, תוך גרירתם להוצאות.

8.

בהקשר זה יש לתת את הדעת לכך שהעותר הוא שבחר מלכתחילה לילך הן בנתיב של פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק ובהמשך פנייה לבית המשפט המחוזי. העותר לא הבהיר די הצורך מה חידוש התחדש לו כעת, שהוא מבקש לברר את העניין בבית המשפט המחוזי בלבד. הגשת שני ההליכים המקבילים מלכתחילה, היא שיצרה את הכפילות ממנה מבקש כעת העותר להימנע. כן יש לזכור כי העותר עמד על קיום ההליך זמן ממושך, במשך למעלה משנה, והתנהלותו העמידה את המשיבים על הצורך להגיש תגובה מפורטת כבר בסמוך להגשת העתירה. בקשת המחיקה הוגשה רק לאחר שהתבקש עיכוב הליכים בבית המשפט המחוזי. בשים לב לכלל נסיבות העניין, לשלב בו נמחק ההליך ולטעם ביסוד המחיקה, וכן לגובה ההוצאות אשר מקובל לפסוק בסוג זה של הליכים, העותר יחויב בתשלום הוצאות לטובת המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.