בג"ץ 5970/18 פלוני נ. רשות האוכלוסין וההגירה-משרד הפנים

השופט נ' הנדל:

1.

בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים להורות למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: רשות ההגירה ), להעניק להם "אזרחות ישראלית, בהתאם להוראות חוק השבות", שכן עותר 1 – בן זוגה של עותרת 2, ואביהם של עותרים 3 ו-4 – הוא בן לאב יהודי. לטענת העותרים, הם הגישו ביום 29.11.2017 "בקשה לעליה באמצעות הסוכנות היהודית", אלא שמאז ועד הגשת העתירה, בחודש אוגוסט 2018, "לא נתקבל כל מענה" לבקשתם (פסקה 15 לכתב העתירה). בהמשך הדברים (פסקה 39), הובהר כי עותר 1 דווקא קיבל "הודעת סירוב טלפונית בעל פה", אלא שהוא אינו יודע "אם נתקבלה החלטה בכתב בעניינו". כך או כך, העותרים טוענים כי הטיפול של רשות ההגירה בעניינם לוקה בשיהוי בלתי סביר, עומד בניגוד לנהלי הרשות – ועולה כדי הפרה של חובות השימוע וההנמקה.

מנגד, רשות ההגירה גורסת כי דין העתירה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים של העותרים – אשר שהו בישראל שלא כדין בעת פתיחת ההליך, ופרשו בעתירתם תשתית עובדתית סלקטיבית. כך, למשל, בניגוד מובהק לטענה כי לעותרים לא נמסרה כל החלטה בעניינם, למצער בכתב, הרי שעותר 1 אישר בשיחת טלפון כי קיבל את הודעת הדואר האלקטרוני מיום 29.11.2017, שבה מסרה לו הסוכנות היהודית כי הבקשה נדחתה בשל אי הוכחת זכאות לשבות (להלן: הודעת הסוכנות ). לטענת הרשות, העותרים נמנעו מלציין שבקשתם לקבלת מעמד בישראל הוגשה לסוכנות היהודית בעודם בחו"ל, כך שנוהל שינוי המעמד מתייר לעולה, עליו הם מבססים רבות מטענותיהם, כלל אינו רלוונטי. יתר על כן, שעה שבקשת העותרים נדחתה, והודעה כתובה על כך אף נמסרה לידיהם, נשמטת הקרקע מתחת לטענת השיהוי העומדת במרכז העתירה, ועל כן דינה להידחות, לדעת הרשות, גם לגופה. בגדר "הרבה למעלה מן הצורך", הוסיפה רשות ההגירה כי העותרים לא הוכיחו שאביו של עותר 1 היה יהודי, כהגדרת המונח בחוק השבות, וכי אינדיקציות שונות מלמדות שגם אם אלה הם פני הדברים, הרי שהאב המיר את דתו – באופן השולל את זכאות העותרים.

בתשובתם – שחרגה מן ההיקף שהוקצב לה – הסבירו העותרים כי הודעת הסוכנות הושמטה מן העתירה בתום לב, הואיל ולטעמם כלל לא מדובר בהחלטה רלוונטית. זאת, הן לאור זהות הגורם השולח, שאינו אלא "צינור" להעברת הבקשה אל רשות ההגירה, אך אינו מוסמך לדון ולהכריע בה, והן לאור מאפיינים נוספים של ההודעה. העותרים מסכמים כי יש להורות לרשות ההגירה "ליתן החלטה מנומקת בכתב בנוגע לבקשה", באופן שיאפשר להם להשיג עליה – ולחלופין, לאפשר להם לטעון לגופה של הזכאות, לאחר קבלת מסמכים שונים מן הרשות.

2.

בנסיבות העניין, מן הראוי לסלק את העתירה כבר בשלב זה. בין אם ניתן לראות בהודעת הסוכנות משום "החלטה" של הרשות המוסמכת – ולמצער עדכון על אודותיה – ובין אם לאו, התגובה המקדמית מטעם רשות ההגירה מלמדת כי החלטה כזו אכן התקבלה, ואף פורשת בהרחבה את נימוקיה. משכך, טענות השיהוי והעדר ההנמקה שעמדו בליבת העתירה אינן רלוונטיות עוד. לצד זאת, השתלשלות הדברים לאחר הגשת העתירה מלמדת כי הצלע המשפטית הנוספת שלה – הפרת זכות הטיעון המעוגנת בנוהל הטיפול בבקשה לשינוי מעמד מתייר ל'עולה' בישראל לזכאי שבות – אף היא אינה מגלה עילה. העותרים לא הכחישו בתשובתם לתגובת רשות ההגירה כי בקשתם הוגשה באמצעות הסוכנות היהודית בעודם שוהים בחו"ל, ומכאן שהנוהל המדובר, העוסק בבקשה המוגשת בלשכת רשות ההגירה "על ידי נתין זר השוהה בישראל", כלל אינו חל בעניינם.

אכן, מתשובתם לתגובת רשות ההגירה עולה כי העותרים מבקשים להשיג על ההחלטה לגופה, אלא שמטבע הדברים העתירה במתכונתה הנוכחית אינה מכילה את התשתית העובדתית והנורמטיבית הנחוצה לשם כך – והפער בין הקיים לנחוץ שולל גם את אפשרות התיקון. העתירה דנן מיצתה את עצמה, ודינה סילוק (בג"ץ 7635/15 התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 6 (6.6.2018); בג"ץ 679/18 אביבי נ' ראש הממשלה ושר החוץ (10.4.2018); בג"ץ 8086/13 כהן נ' משטרת ישראל , פסקה 10 (3.3.2014)). זאת, כמובן, מבלי לפגוע בזכויות העותרים להשיג על ההחלטה לגופה בפני הערכאה המוסמכת (ראו סעיף 1(3)(ד) לצו בתי משפט לעניינים מינהליים (שינוי התוספות הראשונה והשנייה לחוק), התשע"ח-2018) לאחר מיצוי הליכים.

3.

העתירה נדחית. מטעמים מעשיים, צו הביניים שניתן ביום 24.1.2019 יעמוד על כנו עד ליום 1.8.2019.