פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6108/02
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער
:
קיבוץ
סאסא
נגד
המשיב
:
אליהו
ועקנין
ערעור פסלות שו
פט על החלטתו של בית משפט
השלום
בצפת בת.א. 1280/02 - ב.ש.א. 1419/02
מיום
3.7.2002, שניתנה על ידי כבוד סגן
הנשיא
שכיב סרחאן
בשם
המערער: עו"ד ג' שפרירי
פסק-דין
ערעור על החלטתו
של בית משפט השלום בצפת (כב' השופט ש' סרחאן) מיום 3.7.02, שלא לפסול עצמו מלדון
בת.א. 1280/02, בש"א 1419/02
.
1. המשיב הגיש תביעה נגד המערער בגין נזקים שנגרמו לו
לטענתו בשל חדירת עדר בקר של המערער למטע שבבעלותו. בכתב הגנתו כפר המערער באחריות
לנזקי המשיב, בטענה כי הנזק הנטען התרחש בשל חיתוך גדר המטע על ידי המשיב. לקראת
הישיבה המקדמית שנקבעה ליום 3.6.02 הגיש המשיב חוות דעת מטעמו שעניינה גובה הנזק
שנגרם למטעי המשיב. כן נכתב בחוות הדעת כי בשל שאלת האחריות ראוי יהיה להשאיר את
שאלת הפיצוי למבטח. בדיון מיום 3.6.02 נכחו המשיב ובא כוחו, בא כוח המערער, ואילו
המערער לא התייצב. במהלך הדיון המליץ בית המשפט לצדדים כי יסכימו למתן פסק דין על
דרך הפשרה וכן יסכימו כי הפלוגתא היחידה היא בעניין גובה הנזק. בית המשפט הוסיף כי
הוא סבור כי אין מחלוקת לעניין האחריות, וזאת כפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם
המערער. לטענת ב"כ המערער, בעקבות בקשתו כי דבריו של בית המשפט יירשמו
בפרוטוקול, החל בית המשפט לתקוף אותו. משסרב ב"כ המערער להצעת בית המשפט,
ביקש המשיב כי יינתן פסק דין על יסוד כתב התביעה, נוכח אי התייצבות המערער לדיון.
ב"כ המערער הסביר כי המערער לא התייצב הואיל והתיק הוא למעשה של חברת הביטוח,
והיא זו שקובעת את אשר יתרחש בתיק. לפיכך, העביר המערער את התיק לחברת הביטוח. בית
המשפט נתן נגד המערער פסק דין נוכח אי התייצבותו לדיון,
בקובעו כי הנתבע הוא המערער ולא חברת הביטוח, וכי לא קיבל הסבר סביר ומהימן לאי
התייצבות המערער.
2. ביום 16.6.02 הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע
פסק הדין, וכן בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בבקשת המערער לעיכוב ביצוע.
בבקשת הפסילה נטען כי בדברי בית המשפט בישיבה מיום 3.6.02, הביע בית המשפט עמדה
מוקדמת לפיה אין מחלוקת בשאלת האחריות, בעוד שמחוות הדעת שהגיש המערער לבית המשפט
עולה כי קיימת מחלוקת בשאלה זו. כן נטען, כי נוכח יחסו של בית המשפט לב"כ
המערער בדיון
מיום 3.6.02 ואף
בדיון מיום 5.5.02, יחס שבגינו אף הגיש ב"כ המערער תלונה לנשיא בית המשפט
העליון, מן הראוי כי בית המשפט יפסול את עצמו. המשיב התנגד לבקשה בטענה כי הבעת
דעה באשר למצב המשפטי הינה לגיטימית ולא קיימת עילה לפסילתו של בית המשפט.
3. בית המשפט, בהחלטתו מיום 3.7.02, דחה את בקשת
הפסילה. בית המשפט קבע כי לא נטען ולא הוכח כי לבית המשפט דעה קדומה, וכי אין כל
סיכוי שדעה זו תשתנה במהלך המשפט. כל שנטען הוא כי ישנה עמדה מוקדמת, השקולה לדעה
מוקדמת, שאינה מהווה עילה בדין לפסילה. בית המשפט הוסף וציין כי אין לו דעה קדומה
בנושא הדיון שבפניו, וכי בישיבה המקדמית סבר, והדבר אף לא הגיע לכלל דעה מוקדמת,
כי אין מחלוקת לעניין האחריות, כפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם הנתבע, והכל
במסגרת המלצת בית המשפט לצדדים, כי יסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה, וכמתחייב
מתפקידו הטבעי של בית המשפט לנהל את הדיון ביעילות ולמנוע התארכות, שלא לצורך, של
ההליך השיפוטי. בית המשפט קבע כי ניהל את הדיון ביעילות, באובייקטיביות מרבית,
בהגינות, בגדרי הדין וללא מורא, פעל בגישה שווה לצדדים ולבאי כוחם, ולא הכיר פנים.
נקבע כי טענת ב"כ המערער בכל הקשור ליחס
השלילי
שקיבל מבית המשפט, מחוסרת יסוד, ודווקא ב"כ המערער הוא זה שהפר את חובתו כלפי
בית המשפט בהתבטאויותיו השונות במהלך הדיונים. עוד קבע בית המשפט כי הגשת תלונה
נגדו, כשלעצמה, אינה מהווה עילת פסילה.
4.
על החלטה
זו הוגש הערעור שבפני. ב"כ המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף כי דבריו של בית המשפט בדיון מיום 3.6.02, כי הצדדים יסכימו כי הפלוגתא היחידה היא בעניין גובה הנזק, היתה יותר מאשר המלצה לבעלי הדין. כן טוען ב"כ המערער, כי קביעתו של בית המשפט בפסק הדין שניתן נגד המערער בהעדר התייצבות, לפיה לא ניתן הסבר מהימן לאי התייצבות המערער לדיון, משמעה קביעה כי ב"כ המערער אינו אמין. עוד טוען ב"כ המערער, כי לא התבטא כלפי בית המשפט באופן בלתי הולם, וכי עצם העובדה שבית המשפט סבור כי היו התבטאויות נגדו, מהווה צידוק נוסף לפסילתו. לבסוף טוען ב"כ המערער, כי היה על בית המשפט להשהות את החלטתו בבקשה לעיכוב הביצוע שהגיש המערער, עד להכרעה בערעור על החלטתו בבקשת הפסילה.
5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. ראשית יצוין, כי המערערים מבקשים לפסול את בית המשפט מלדון בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין שניתן על ידו. אם כך הוא, הרי ספק אם עמדתו הלכאורית של בית המשפט בשאלת האחריות, יכולה להצמיח עילת פסלות לגבי הבקשה לעיכוב ביצוע. מכל מקום, אף לגופם של דברים, לא מצאתי בטענות המערערים עילה לפסילתו של בית המשפט. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, קובעת כי קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". דבריו של בית המשפט בישיבה מיום 3.6.02, כי הוא סבור כי לא קיימת מחלוקת בשאלת האחריות, וכי הוא ממליץ לצדדים להסכים כי
הפלוגתא היחידה ביניהם היא בשאלת גובה הנזק, אינם אלא דברים לכאורה שנועדו לצורך ייעול הדיון, במסגרת נסיונותיו של בית המשפט להביא את הצדדים לידי פשרה (ראו והשוו: ע"א 2501/00
עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף וקרנית ( לא פורסם); ע"א 131/00
סורפין נ' אמבר אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ( לא פורסם); ע"א 15/02
אשר קוזטשי נ' א.ש. פסיפס בע"מ ( לא פורסם)). דברים אלה נאמרו בתחילתו של ההליך, עוד בטרם נשמעו ראיות על ידי בית המשפט, ואין בהם כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת בין הצדדים או על קיומו של חשש
ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. אף בית המשפט קבע בהחלטתו כי אין לו דעה קדומה בנושא הנדון בפניו, וכי דבריו נאמרו במסגרת המלצתו לצדדים לסיים את התיק בפשרה.
6.
אשר לטענת ב"כ המערער כי בית המשפט גילה כלפיו יחס שלילי, הרי שבית המשפט הכחיש בהחלטתו טענה זו, וקבע כי היא מחוסרת יסוד. הלכה היא כי כאשר בית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99
זאב בשן נ' מדינת ישראל ( לא פורסם)). ב"כ המערער, במקרה דנן, לא עמד בנטל זה. כך גם לא מצאתי בדברי בית המשפט בפסק דינו כי "לא ניתן הסבר מהימן וסביר לאי התייצבות המערער" כדי להעיד על נקיטת יחס שלילי כלפי ב"כ המערער והבעת עמדה בשאלת אמינותו. אף עצם הגשת התלונה על ידי ב"כ המערער נגד השופט, ומבלי להביע עמדה באשר לתוכנה, אין בה כשלעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. שאם לא כן, נמצאת מאפשר לבעל דין או לבא כוחו, המעונין לפסול את השופט היושב בדין לעשות כן על ידי הגשת תלונה נגד השופט ובצמוד לה לבקש את פסילתו (השוו: ע"א 5714/97
משה מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל ( לא פורסם); ע"פ 7472/96
טלמור נ' מדינת
ישראל ( לא פורסם); ע"פ 4744/99
סארי שיבלי נ' הועדה לתכנון ולבניה גליל מזרחי ( לא פורסם); ע"א 107/01
נרקיס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ( לא פורסם)). אכן, תהיינה נסיבות בהן עצם הגשת התלונה - ובעיקר תוכן התלונה - תהיה מרכיב בתשתית הראייתית המניחה חשש ממשי למשוא פנים. כך, למשל, אם האירועים שביסוד התלונה מבססים לכשעצמם עילת פסלות של בית המשפט. אולם, אין זה המקרה שבפני. עיון במכתב התלונה מעלה כי עיקרה של התלונה הוא בטענות אותן העלה המערער בבקשת הפסילה ובערעור שבפני - טענות שכאמור אין בהן כדי להוות עילה לפסילתו של בית
המשפט.
מטעמים אלה, הערעור נדחה.
ניתן היום, כ"ז באב התשס"ב
(5.8.2002).
ה
נ ש י א