בג"ץ 6208/99 אביב יעקב נ. ביה"ד הארצי לעבודה

השופט א' מצא:

העותר, נגר אומן במקצועו, נפגע במהלך ועקב עבודתו בשתי תאונות. בשנת 1981 נפגע באצבעות ידו הימנית, ובשנת 1985 נפגע באצבעות ידו השמאלית. המשיב 2 (להלן: "המוסד") הכיר בכל אחת מן התאונות כבפגיעה בעבודה וקבע את נכותו של העותר כתוצאה מכל אחת משתיהן. בשל התאונה הראשונה נקבעה לעותר נכות צמיתה בשיעור 17.5%, ובשל התאונה השניה נקבעה לעותר נכות בשיעור 19% לצמיתות.

בעקבות קביעת נכותו כתוצאה מן התאונה השניה פנה העותר אל המוסד בבקשה לצירוף נכויותיו, שנגרמו לו בשתי התאונות, על פי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956-. משמעות הפעלתה של תקנה 12, המיועדת להיטיב עם נפגע כזה, היא זיכויו של הנפגע בתשלום קיצבה במקום מענק, או בדרגת נכות מיוחדת כמשמעה בתקנה 16 לתקנות הנ"ל. המוסד דחה את בקשת העותר לצירוף הנכויות בנימוק שתנאי תקנה 12 אינם מתקיימים לגביו. לנוכח הסירוב הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. כדי להצליח בתביעתו היה על העותר להראות, כנדרש על-פי תקנה 12, שכתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צומצמה הכנסתו מעבודה בדרך קבע ב50%- לפחות לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם לפגיעה השניה. במשפט הוברר כי הכנסותיו של העורר אכן צומצמו ב50%- לעומת התקופה שערב הפגיעה השניה, אך זאת רק מחודש מרס 1990 ואילך. המוסד כפר בקיום קשר סיבתי בין צירוף הנכויות לבין הצמצום בהכנסות, והעותר לא הביא ראיות לעניין זה. בית הדין האזורי דחה את תביעת העותר. ערעור של העותר על פסק הדין התקבל, ובית הדין הארצי החזיר את ההליך לבית הדין האזורי להשלמת הראיות בנושא הקשר הסיבתי.

לאחר שמיעת הראיות הנוספות חזר בית הדין האזורי ודחה את התביעה בנימוק שהעותר לא הוכיח כי הירידה בהכנסותיו נגרמה עקב נכותו המצטברת. העותר חזר וערער לפני בית הדין הארצי, שהפעם דחה את ערעורו. בפסק-דינו אישר בית הדין הארצי את מסקנותיו של בית הדין האזורי במישור העובדתי. כן דחה את טענת העותר כי, משהודה המוסד בירידת הכנסותיו של העותר, נטל ההוכחה לשלול את קיום הקשר הסיבתי רובץ עליו. הנטל להוכיח את קיום הקשר הסיבתי, נקבע בפסק הדין, הוסיף לחול על העותר, שלא הצליח להרימו.

בעתירה שלפנינו מבקש העותר שבית-משפט זה יתערב בהכרעתו של בית הדין הארצי לעבודה. העיון בטענות העותר לא שיכנע אותי כי על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקתנו יש מקום שבית-משפט זה יתערב בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה. השאלה העיקרית שעמדה להכרעה לפני ערכאות בית הדין לעבודה היתה קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין נכותו המצטברת של העותר לבין הירידה שחלה בהכנסותיו החל מחודש מרס 1990. ההכרעה בסוגיה מעין זו איננה מקימה שאלה הראויה להידון בבית-משפט זה. העותר משיג אמנם גם על קביעת בית הדין הארצי בשאלה על מי מן הצדדים רבץ נטל הראיה; ואולם נראה, כי גם בסוגיה זו לא הצביע העותר על טעות משפטית מהותית בפסק-דינו של בית הדין הארצי.

אשר על כן, דין העתירה להדחות על הסף והיא נדחית.