בג"ץ 6210/08 מאיה גורייבה נ. משרד הפנים

השופט א' גרוניס:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיב ליתן טעם מדוע לא תוכר זכאותם של העותרים 2-1 לאזרחות ישראלית על פי הוראות חוק השבות, התש"י-1950 (להלן – חוק השבות ).

2.

העותרים 2-1 הינם בני זוג, ילידי שנת 1929 ו-1930, בהתאמה. העותרים 2-1 מתגוררים ברוסיה. בתם של העותרים 2-1, העותרת 3, הינה אזרחית ישראל, אשר עלתה לישראל בשנת 1991 עם בעלה היהודי ושתי בנותיהם. בעתירה נטען כי אביה של עותרת 1 היה יהודי, ואילו אימה של עותרת 1 הייתה בת הלאום האוקראיני. לפיכך, לטענת העותרים, זכאים העותרת 1 ובעלה, העותר 2, לאזרחות ישראלית מכוח הוראות חוק השבות.

3.

דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים. ביום 10.7.08 ניתנה החלטה, לפיה על העותרים לנמק מדוע לא תסולק העתירה על הסף בשל אי מיצוי הליכים, הואיל ובעתירה ובנספחיה אין כל זכר לכך שנעשתה פנייה בכתב למשיב לפני הגשתה של העתירה. אף על פי כן, גם להודעת העותרים מיום 17.7.08 לא צורפו מסמכים כלשהם המעידים על פניית העותרים אל המשיב. כל שנאמר בהודעה הוא שנעשו פניות בשנים 1992 ו-1994. כלומר, מדובר בפניות כנראה בעל פה, לפני שנים. העותרים הוסיפו אמירה כללית וסתמית, לפיה "המשיב מסרב להידרש באופן פורמלי לבקשות של אלה הפונים אליו...". ברור כי אין בתשובה זו כדי לספק את דרישת מיצוי ההליכים, דרישה אשר מושרשת בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל, בג"ץ 1452/05 אחמד נ' משרד הפנים (לא פורסם, 22.10.06); בג"ץ 1362/08 מירקורבנובה נ' משרד הפנים מנהל אוכלוסין (לא פורסם, 20.3.08)).

4.

דין העתירה להידחות, אפוא, על הסף וכך מוחלט.