בג"ץ 6292/00 מנשה חורי נ. מדינת ישראל

המבקש הגיש עתירה לדיון נוסף על פסק דין (ע"פ 2213/00), שניתן ביום 12.7.00. העתירה הוגשה, לראשונה, ביום 31.8.00. מזכירות בית המשפט סירבה לקבל את העתירה, שכן חלף פרק הזמן, בן חמישה עשר הימים, שנקבע בתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-.

בעקבות דברים אלה, הגיש המבקש בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף. המבקש הסביר כי על יסוד סעיף 10 של חוק הפרשנות, התשמ"א1981-, הוא היה בדעה כי "ימי הפגרה לא באים במניין אותה תקופה". המבקש הוסיף וציין כי זו היתה גם עמדת המשיבה, כפי שהתבארה לו על פי פניה אליה.

המשיבה מתנגדת למתן ארכה. המשיבה סומכת את עמדתה על שורה של פסקי דין בהם נקבע כי "יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין וכי כל ימיה של פגרת בית המשפט באים במנין הימים". המשיבה סבורה שאין להבחין, לעניין זה, בין הליכים פליליים להליכים אזרחיים. המשיבה הוסיפה והבהירה כי המבקש פנה "בשאלה [אל המשיבה] בדבר המועד הנכון להגשת בקשה לדיון נוסף לאחר חלוף המועד להגשת הבקשה על פי דין. על כן התשובה שניתנה לו לא היתה גורם, ולו חלקי בטעותו".

עמדתה של המשיבה על רקע ההחלטות עליהן היא סומכת היא סבירה הוגנת ואף מתבקשת ואולם מהנימוקים שלהלן אין בידי לקבלם.

הכלל הנוהג הוא שימי הפגרה אינם עוצרים את מרוץ הזמן, ככל שהדבר נוגע לעתירות לדיון נוסף. כלל זה חל גם על בקשות שביסודן פסק דין בהליך פלילי (בש"פ 6522/94 סוביח אל צראיעה נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 95(1) 14). בתוך כך, נדחתה הטענה כי הוראות סעיף 10 (ג) של חוק הפרשנות, תשמ"א 1981- מובילות לתוצאה אחרת (בש"א 4719/93

Her Majesty

the Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד ואח' , פ"ד מז(5) 646). המבקש תוקף את כוחה של החלטה זו, ומבקש להגבילה, לפחות בכל הנוגע להליכים פליליים. בפועל, אין צורך להידרש לתקיפה זו, שכן המבקש זכאי להארכת מועד, גם אם נניח כי ההחלטה עומדת על מכונה. זכותו של המבקש מבוססת על העובדה שטעותו בעניין המועדים, מצדיקה מתן ארכה במקרה זה.

עם הגשת הבקשה על ידי המבקש, ועוד קודם לתגובת המשיבה, התבקשה התייחסותה של המשיבה לשאלה אם אין לראות טעות שבדין, טעות אופרטיבית. אמנם, טעות של המבקש אינה עילה מספקת להארכת מועד, אך עקרון זה, החוזר ונשנה בהחלטות בית המשפט, מקורו עוד בתקופה בה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה, בינתיים, בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. הטעות בדין אף שמשה מנוף לשחרורו של בעל הדין מהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. הקלה מסויימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34 כ של חוק העונשין, תשל"ז1977-, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר, יכולה לשמש הגנה לנאשם. כוחה האופרטיבי של הטעות לא נשלל גם כאשר נהנה הטועה מייעוץ משפטי. גם אז לא ננקט קו נוקשה יתר על המידה, שכן יש להביא בחשבון טעות בייעוץ המשפטי (בג"ץ 333/78 חברה לנאמנות של בנק לאומי נ' מנהל מס עזבון , פ"ד לב (3) 202).

על רקע זה, עולה מאליה השאלה, אם יש טעם לשמור על שריד זה, של אי הכרה בטעות שבדין, בתחום סדרי הדין, ובתחום סדר הדין הפלילי באופן מיוחד. השאלה מתעצמת נוכח העובדה, שחרף קביעות מפורשות כי טעות במניין אינה בבחינת טעות המהווה טעם מיוחד להארכת מועד בהליכים אזרחיים (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס , פ"ד ל (2) 617), היו מקרים בהם הוכרה טעות של עורך הדין כטעם מיוחד (ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח , דינים עליון נה 58). אם זהו המצב בהליך האזרחי, ודאי יש להחילו בהליך הפלילי, בו היד קפוצה פחות, ומועדפת זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום, על פני אינטרס הציבור בוודאות המשפטית (בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל , דינים עליון נז 378). האופרטיביות של הטעות גוברת כאשר מתחוור שגם בעל הדין האחר, היה שרוי באותה טעות, אף אם טעותו לא גרמה לטעותו של מבקש הארכה.

יש לזכור תמיד, כי סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. יתכן לסבור שהתעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. לעניין זה, השיקול של זכויות הנאשם בין שהוא אליל ובין שהוא הסבר של ממש, הוא עדיין המרשם היחיד: יש לאפשר לזכויות לעשות את שלהן, בלא להערים מכשולים דיוניים שאין מאחוריהם אינטרס ממשי.

הגישה הקפדנית ביחס להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף שניזונה מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים (בש"א 3424/94

Interlego A/S

נ'

Exim Lines Bros . ;

בש"א 1468/99 - בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ , דינים עליון נו 124). על כן, למשל, ניתנה הארכת מועד מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר, ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את צפייתו של בעל הדין האחר להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון 2000(1) 487).

במקרה זה, התייעץ המבקש עם המשיבה, ולא הוכחש כי זו נקטה עמדה, לפיה הפגרה אינה באה במניין הימים. המשיבה טוענת כי עמדה זו נמסרה לאחר פוג המועד להגשת העתירה, ועל כן אין לה משמעות. אימוץ של עמדה מעין זו, משמעה נכונות לעבוד עם עין אחת קשורה מרצון. אם אכן היתה המשיבה בדעה כי מירוץ הזמן טרם הסתיים - מהו הטעם שבשלו היא מבקשת לעבור עתה על גבולות הזמן של התקנות, ולוודא שאין מסיג אותם? המשיבה הרי ידעה כי בדעת העותר להגיש בקשה לדיון נוסף. גם היא סברה (בטעות) כי הפגרה עוצרת את מרוץ הזמן. איזה אינטרס דיוני או אחר, נפגע כתוצאה מהארכת זמן להגשת עתירה, כשהמשיבה עצמה סברה שאין צורך בהארכה כזו?

ויודגש: ברור כי טעות המבקש אינה פרי טעות המשיבה. המבקש היה מאחר בהגשת הבקשה בכל מקרה. אך אם המשיבה היתה באותה דעה מוטעית, ממילא לא התגבשה אצלה "מעין חסינות", שעליה נועדה להגן אותה הקפדה על מועדים.

בחשבון אחרון, הגבלת זכות המבקש עתה תהיה תעתוע חסר היגיון, שמקורו בטעות שאינה מעלה או מורידה. כמוה כקוסם הודיני שהושלך המימה סגור במנעולים, ושם מצא לעצמו סיבה שלא לפרוץ אותם. במקרה זה, יש סיבה טובה לפרוץ את האזיקים הדיוניים. סיבה זו מבוססת על טעות שאין בה משום שינוי מצב לרעה. טעות זו היא טעות אופרטיבית. יש בה כדי לבסס טעם מספיק, לשלילת פגיעה בזכותו של המבקש, למצות את בירור ענייניו. בכלל, ניתן לומר כי כל טעות שאין בה משום שינוי מצב לרעה של בעל הדין האחר, ואין היא מקפלת בחובה פגיעה אחרת באינטרס הציבור (למשל, בשמירת משטר דיוני מתקבל על הדעת) - תחשב לטעות אופרטיבית, לצורך בקשות ארכה; בסוג זה של מקרים.

ובשולי הדברים: ריבויים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות - אינו תורם לוודאות המשפטית, ורק מוסיף עוד קולבים, עליהם יכולים בעלי הדין לתלות את טענותיהם. אין להפוך את שאלת המועדים, לחידון של טרוויה, ולהעניק ניצחון טכני למי שידו על העליונה. תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד 1984- קובעות משטר נוקשה בלאו הכי. התקופה להגשת עתירה - קצרה. תחילת מרוץ הזמן ביום מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו. קשה לראות טעם בהכבדה נוספת, ובפיצול הכללים השונים המתייחסים לפועלה של הפגרה. אלמלא היתה ההחלטה בבש"א 4719/93 Her Majesty

the Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד ואח' , פ"ד מז(5) 646, בגדר החלטה ותיקה ומוכרת, הייתי מעדיף את "הטיפול האחיד", גם נוכח הזהירות אליה התייחסו מאוחר יותר לאותה הלכה (בש"פ 6522/94 סוביח אל צראיעה נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 95(1) 14). שינוי עתה, משמעותו הוספת בלבול על בלבול, מקום שאין צורך בכך, בעיקר כאשר קיימת דרך להתגבר על מכשול דיוני, על ידי מתן ארכה במקרים המתאימים.

התוצאה היא שניתנת למבקש ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף, והעותק המצוי בתיק - יקובל.