בג"ץ 6306-22 בג"ץ 6306-22

השופט נ' סולברג:

1.עניינה של העתירה, בבקשת העותר, אשר נוף, כי תיחקר סיבת המוות של אשתו, צפורה קנדלקר ז"ל (להלן: המנוחה), אשר הלכה לעולמה ביום 20.2.2022, בהיותה מאושפזת במרכז הרפואי "בני ציון" בחיפה.

2.ביום 22.5.2022, הגיש אשר לבית משפט השלום בחיפה, בקשה להורות על פתיחה בחקירת סיבות מותה של המנוחה, לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק חקירת סיבות מוות). בבקשתו טען לקיומן של ראיות נסיבתיות, שיש בהן כדי להוכיח כי המנוחה הודבקה במכוון בחיידק שהביא למותה, על-ידי הצוות הרפואי שהיה אמון על הטיפול בה. ביום 17.7.2022, דחה בית משפט השלום את הבקשה, בקבעו כי לא קיים "יסוד סביר לחשש כי מות המנוחה נגרם בעבירה" (השופטת מ' פיקוס-בוגדאנוב; חס"ם 45304-05-22). בתוך כך נקבע, כי המסמכים הרפואיים שהוגשו מלמדים כי המערכת החיסונית של המנוחה, אשר סבלה ממחלה ממארת במצב סופני, הייתה "מוחלשת מאוד", ועל כן, "העובדה כי נדבקה במהלך האשפוז בחיידק, אשר במצבה הביא להחשת מותה – אינה יכולה להיחשב לנדירה". בנוסף נקבע, כי הרופאה המטפלת הזהירה את אשר ואת המנוחה מפני האפשרות של הידבקות בחיידק מעצם השהות בבית החולים; בהתאם אף המליצה הרופאה, להעביר את המנוחה להוספיס פרטי או לביתה. לסיכום קבע בית משפט השלום, כי "הטענות של המבקש הן השערות בלבד, שאינן נתמכות בראיות ולא ניתן ללמוד משיחות שניהל עם הרופאה המטפלת או מהעובדה כי מטופלים אחרים לא נדבקו באותה תקופה בחיידק מסוג בו נדבקה המנוחה כי הצוות הרפואי פעל במכוון להדבקתה".

3.ביום 6.9.2022, הגיש אשר ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בחיפה, וביום 10.9.2022, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, מפאת העדר סמכות (ע"פ 9281-09-22; הנשיא רן שפירא, סג"נ ב' טאובר, והשופטת ע' חן-ברק).

4.בעקבות זאת, הוגשה העתירה שלפנינו, שבה מלין אשר על החלטת בית משפט השלום. לשיטתו, שגה בית המשפט בכך שלא התייחס לראיות "כבדות המשקל" שהגיש, אשר יש בהן כדי לבסס יסוד סביר לחשש כי המוות נגרם בעבירה, באופן שמחייב פתיחה בחקירת סיבת המוות של המנוחה.

5.לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבות בהחלטת בית משפט השלום. כידוע, מתחם ההתערבות בהחלטות בית משפט השלום הניתנות מכוח סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות – מצומצם ביותר. במקרים מסוג זה, "יטה בית-משפט זה שלא להתערב בהכרעותיו, ויעשה כן במקרים חריגים בלבד, בהם ברור על-פניו כי נפל בהן פגם מהותי או שאין הן סבירות באורח קיצוני" (בג"ץ 1952/06 שרייבר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (27.7.2006); ראו גם: בג"ץ 3190/17 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (1.1.2018)). המקרה שלפנינו, אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים ונדירים. כעולה מן ההחלטה, בית משפט השלום התעמק בחומרים ובמסמכים הרפואיים שהוגשו לעיונו, התייחס ל'ראיות' המרכזיות שעליהן הצביע אשר, וקבע, כאמור, כי אין בהן כדי לבסס יסוד סביר לחשש כי מותה של המנוחה נגרם בעבירה. לא מצאתי כי בהחלטה זו נפל פגם – קל וחומר, פגם מהותי – שיש בו כדי להצדיק את התערבותנו. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אני סבור שאין בטענות שמעלה אשר, כדי לבסס חשש כאמור; אין מקום אפוא להורות על פתיחה בחקירה, לפי סעיף 19 לחוק חקירת נסיבות מוות.

6.הצער והיגון שחוֹוה אשר, אשר איבד את אשתו בטרם עת, מובנים וקשים מנשוא. ואולם, כאמור בהחלטת בית המשפט השלום, לא ניתן "בהעדר ראיות של ממש, לייחס לצוות בית החולים כוונות זדוניות וקשירת קשר להמית את המנוחה".

7.העתירה נדחית אפוא בזאת.

אין צו להוצאות.