בג"ץ 6309/06 מושב הודיה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות נ. מינהל מקרקעי יש

949 ), לצורך מתן היתר להפעלתו של גן האירועים; למשיבות 2 ו- 3, מדוע לא יתאפשר לעותרת לקבל היתר בנייה והיתר לשימוש חורג לגן האירועים עד לסיום הליכי שינוי ייעוד הקרקע או עד בכלל, ומדוע לא יבוטלו החלטותיהן הדוחות בקשות להיתר בנייה כאמור; למשיבה 2, מדוע לא תקבע כי הקריטריונים המנחים אותה בעת הדיון בבקשות למתן היתר להקמת גני אירועים יעלו בקנה אחד עם החלטה 949; למשיבים 4-1, מדוע לא ינקטו בצעדים הנדרשים כדי למנוע אפלייתה לרעה של העותרת ביחס למשיבה 5. כן נתבקש בית-המשפט ליתן צו ביניים אשר יאסור על ביצוע פעולות הריסה מכל סוג שהוא בשטח שעליו ממוקם גן האירועים.

2.העותרת הנה "בר-רשות" במקרקעין שבבעלות המדינה ובניהול המשיב 1. העותרת הקצתה חלק מהמקרקעין למר אהרון מלכיאל (להלן – מלכיאל ), שהנו חבר בה. בראשית שנת 1999 החל מלכיאל בהקמת גן האירועים, המשתרע על שטח של כ- 20 דונם במקרקעין האמורים. גן האירועים נבנה ללא היתר בניה, תוך התעלמות מצו הפסקה מינהלי ומצווי הפסקה שיפוטיים. החל מחודש יוני 2000, החל מלכיאל להפעיל את גן האירועים שלא כדין. במשך השנים התעלמו מפעילי גן האירועים, ומלכיאל בראשם, משורה ארוכה של צווים מינהליים ושיפוטיים, פסקי-דין והחלטות של בתי-משפט בערכאות אזרחיות ופליליות, ובכללם בית-משפט זה, אשר הורו על הפסקת השימוש במקום והריסתו.

כך, בעקבות הרשעתו של מלכיאל בביצוע עבודות במקרקעין ללא היתר, במסגרת הסדר טיעון, הוציא בית-משפט השלום צו להריסת המבנים עד ליום 12.5.2003. מועד זה הוארך פעמיים, עד ליום 1.9.2004. צו ההריסה לא בוצע. זאת, חרף כתב-אישום נוסף שהוגש נגד מלכיאל וצו הפסקה שיפוטי שהוצא נגדו. ביום 25.7.2006 דחה בית-משפט זה (השופט ג'ובראן ) בקשת רשות ערעור שהגיש מלכיאל על ההחלטה להטיל על המדינה את ביצוע צו ההריסה, תוך שהדגיש כי הלה "עושה דין לעצמו ושם ללעג ולקלס את הוראות בית-המשפט ... מפגין זלזול כלפי חוקי התכנון והבניה ומפר בריש גלי את הצווים השיפוטיים להריסת המבנים שעל המקרקעין". בהחלטה נוספת, מיום 1.8.2006, שניתנה בהסכמת הצדדים, הורה השופט ג'ובראן למלכיאל לבצע את צו ההריסה עד ליום 17.8.2006, שאם לא יעשה כן – תהא המדינה רשאית לבצע את צו ההריסה בעצמה, כשכל ההוצאות שיהיו כרוכות בכך יחולו על מלכיאל (רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל ).

בצד ההליכים הפליליים והאחרים שהרשויות נקטו נגד מפעילי גן האירועים, ובצד הליכים המשפטיים שנקטו מפעילי גן האירועים במטרה להמשיך ולהפעילו, נקטו האחרונים, ומלכיאל בראשם, גם בהליכים תכנוניים. את הבקשה לשינוי ייעוד המקרקעין הגיש מלכיאל לוועדה המחוזית רק בנובמבר 1999, לאחר שכבר הוחל בהקמת גן האירועים. הוועדה דחתה את התכנית, לאחר שמלכיאל השתהה ולא הגיש במשך כשנתיים אישורים ותכנית מתוקנת בהתאם לנדרש ממנו. בחלוף זמן, הגיש מלכיאל תכנית חדשה, אשר נדחתה לבסוף. מלכיאל פנה בעתירה מינהלית לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, שאיפשר לו לשוב ולהשמיע את טענותיו בפני הוועדה. בהתאם לכך, שב ופנה מלכיאל אל הוועדה המחוזית, אשר חזרה ודחתה את תכניתו. מלכיאל הגיש ערר ברשות לוועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובניה, אשר ביום 18.7.2006 הודיעה כי הערר נדחה וכי נימוקי ההחלטה יינתנו בנפרד בהמשך.

ביום 4.2.2003 נתקבלה במועצת מינהל מקרקעי ישראל החלטה 949, שעניינה "החכרת קרקע למטרת תעסוקה במשבצות יישובים חקלאיים". ביום 4.7.2005 וביום 2.8.2005 שלח ועד העותרת מכתב אל המשיב 1 בו ציין כי הוא תומך בהקמת גן האירועים. ביום 20.12.2005, על-פי הסכם פשרה שהושג בין העותרת לבין מלכיאל, הקימו השניים תאגיד משותף לצורך הגשת בקשה בהתאם להחלטה 949. ביום 19.3.2006 הוגשה למשיב 1 תכנית בניין עיר לצורך הקמה והפעלה של גן האירועים. ביום 24.4.2006, השיב המשיב 1 לאדריכלית המטפלת (גב' בריטשטיין) כי "בבדיקה ראשונית נמצא שהתכנית אכן מתאימה להחלטה של מועצת מקרקעי ישראל 949 בדבר גודל השטח המיועד למטרות תעסוקה של המושב. לאחר סיום הבדיקה תשלח הודעה ליזם". ביום 2.5.2006, הודיע המשיב 1 לאדריכלית המטפלת כי בהמשך למכתב הקודם, הנושא נדון בצוות תכנון, אך נוכח צו ההריסה שניתן נגד גן האירועים, לא ידון המינהל בתכנית לשינוי היעוד ובהיתר לשימוש החורג (ראו גם מכתבו של המשיב 1 מיום 8.5.2006 באותו עניין).

ביום 21.5.2006, פנה ועד העותרת אל הוועדה המחוזית בבאר-שבע בבקשה להקים פרויקט תעסוקה על-פי החלטה 949 בשטח של כ- 75 דונם, שמתוכם "יוקצה וקיים 20 דונם {'אחוזת אסתר'} בשיתוף ובבעלות ועד המושב". בפנייה זו, שהעתקה נשלח גם אל המשיב 1, נתבקשה הסכמה עקרונית לפרויקט. ביום 19.6.2006 השיבה מתכננת המחוז לוועד העותרת, כי ההצעה היא כללית ביותר, ועל-כן לא ניתן להתייחס אליה לגופה. היא הבהירה, כי אם ברצון הוועד להביא לדיון ראשוני הצעה קונקרטית, מגובשת ומנומקת, באפשרותם לפנות אל מזכירתה בבקשה לתאם מועד לפגישה בלשכת התכנון. בכל הנוגע לגן האירועים, הוסיפה, עמדת הוועדה המחוזית בקשר לגן זה כבר נקבעה בהחלטה סופית.

3.העותרת אינה חולקת על כך שגן האירועים נבנה ללא היתר כדין, ועל כך שלאורך השנים התנהלו בעניינו של גן האירועים הליכים רבים, הן במוסדות התכנון והן הליכים פליליים בבתי-המשפט. עם זאת, מציינת העותרת, כי מאחר שלא היתה צד להליכים אלה, אין היא מודעת לכולם אלא לעיקרי הדברים בלבד. העותרת טוענת כי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, והחלטה 949 מאפשרים לאשר במקרקעין תכנית מפורטת שמכוחה ניתן יהיה להפעיל את גן האירועים. לטענתה, יש לקבוע כי מחובתם של גורמי התכנון לפעול בהתאם לקווים המנחים בהחלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל. עוד טוענת העותרת, כי מוסדות התכנון והמשיב 4, המחויבים לפעול בשוויון, הפלו אותה לרעה לעומת המשיבה 5 – אגודה שיתופית חקלאית במרחב תכנון דרום – אשר לה ניתן היתר להפעיל את גן האירועים "גני צבי". כן מעלה העותרת טענות של חוסר סבירות, אי-הפעלת סמכות תוך זמן סביר, אכיפה בררנית ושיקולים זרים.

בתגובתם לעתירה, טוענים המשיבים 3-1, כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. לטענתם, בבסיס העתירה עומד מקרה חמור של הקמת גן האירועים והפעלתו משך שנים ארוכות ללא היתרי בניה וללא רישיון עסק, כאשר כל מהותה של עתירה זו הנו ניסיון לערער על החלטותיו של בית-משפט זה, אשר נדרש לעניינו של גן האירועים ודחה בקשות לרשות ערעור שהוגשו מטעם מפעיליו. כן טוענים הם, כי העתירה לוקה בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, באשר העובדות שבעתירה הוצגו באופן חלקי בלבד מבלי שצוינו בה פרטים חיוניים להכרעה. עוד טוענים הם, כי העותרת לא הגישה מצדה כל תכנית מסודרת לוועדה המחוזית, ופנייתה לבית-משפט זה הנה מוקדמת. יתר על כן, טוענים הם, הוועדה המקומית, שמתן היתר בניה והיתר לשימוש חורג נתונים לסמכותה, לא צורפה כלל כצד לעתירה. בנוסף, טוענים הם, כי טענת העותרת לפיה התכנית שהוגשה להקמת גן האירועים עומדת בתנאי החלטה 949, אינה נכונה, וכי העותרת לא הציגה את מכתבי התשובה מטעם המשיב 1 מיום 2.5.2006 ומיום 8.5.2006. בנוסף, טוענים המשיבים, כי העתירה עוסקת גם בענייני תכנון ובניה שדינם להתברר בעתירה מינהלית בבית-המשפט לעניינים מינהליים. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי דין העתירה להידחות גם לגופה, כי לא נפל פגם בהחלטת מוסדות התכנון כמו גם בעמדת מינהל מקרקעי ישראל, וכי אין כל עילה להיענות לבקשת העותרת ולהותיר את גן האירועים על תילו.

המשיב 4, בתגובתו, טוען כי לא היה מקום לצרפו כמשיב לעתירה. לטענתו, העותרת לא פנתה אליו או אל המועצה האזורית חוף אשקלון בדבר הקשור לעתירה זו, ופניות שנעשו מטעמו של בעל גן האירועים נענו בצורה עניינית וראויה. המשיב מדגיש, כי טענת ההפליה המועלית בעתירה, הנה חסרת בסיס ומופרכת מיסודה. עוד מציין המשיב, כי הוא והמועצה האזורית אינם מוסמכים כלל בעניין מתן הרשאה להקמת גן האירועים.

בתגובתה לתגובות המשיבים, טוענת העותרת, בין היתר, כי לא הסתירה נתונים מבית-משפט זה. העותרת מסבירה מדוע לא נזכרו בעתירה "שני נתונים". מכתבי התשובה מטעם המשיב 1 לא הוזכרו בעתירה באשר אלה לא היו בידיה, משום שהופנו לאדריכלית ולמלכיאל, ולא אליה. המרצת הפתיחה שהגישה בעבר בעניין דומה, לא הוזכרה בעתירה, משום שהעותרת סברה כי אינה רלוונטית, שכן המרצת הפתיחה נמחקה מבלי שנקבע כל ממצא.

4.דין העתירה להידחות על הסף.

בבסיס עתירה זו עומד מקרה חמור של זלזול בחוק, בהחלטות בתי-המשפט ובצווים שיפוטיים. ההליכים הפליליים שהתנהלו בעניין גן האירועים, הופנו אמנם נגד מלכיאל, אשר הקים את גן האירועים והפעיל אותו במשך השנים שלא כדין. עם זאת, אין העותרת יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. העותרת היא במעמד של בר-רשות במקרקעין והיא שהקצתה למלכיאל את הקרקע ואיפשרה לו להקים עליהם את גן האירועים ולהפעילו. יתר על כן, כעולה מן העתירה, העותרת תמכה במשפחת מלכיאל בהקמת גן האירועים, והיתה מודעת היטב להפעלתו ללא היתר כדין. יוטעם, כי העתירה הוגשה ביום 30.7.2006, דהיינו, חמישה ימים בלבד לאחר החלטתו של השופט ג'ובראן , מיום 25.7.2006 (רע"פ 5986/06), שחתמה סופית את ההליכים הפליליים בעניין צו ההריסה השיפוטי שהוצא נגד גן האירועים, בדחותה את בקשת רשות הערעור שהגיש מלכיאל ובבטלה את עיכוב ביצועו של צו ההריסה. כך, משכלו כל הקיצים, החליטה העותרת להניח בצד את ההליכים הפליליים שננקטו נגד מלכיאל, שכבר היה לו יומו בבית-המשפט, ולפתוח בחזית חדשה – שמלכיאל אינו צד לה – באמצעות עתירה זו. אלא שבית-משפט זה, בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק, איננו מהווה ערכאת ערעור נוספת על החלטות בית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים או אזרחיים (השוו בג"צ 3481/02 קריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 869, מפי השופט לוי ). למעשה, שעה שקיים צו הריסה חלוט, שאין עליו ערעור, מבקשת העותרת, בגדר העתירה שלפנינו, גם צו ביניים שיאסור על ביצוע ההריסה על-פי אותו צו. לדידי, אין מקום לכך שבית-משפט זה יפתח בפני העותרת את הדרך למסלול "עוקף" זה. לא לכך נועדו ההליכים בבית-המשפט הגבוה לצדק (השוו בג"צ 4546/05 עפאנה נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה , פסק-דין מיום 22.5.05, מפי השופט גרוניס ). העובדה שהעותרת לא היתה צד להליכים הפליליים, אין בה בנסיבות המקרה שבפנינו, כדי לשנות בעניין זה. טעם הדבר נעוץ במה שכבר נאמר לעיל, לאמור, שהעותרת הקצתה את המקרקעין למלכיאל והיתה מודעת היטב להקמתו של גן האירועים בלא היתר ולהפעלתו שלא כדין לאורך שנים. בנסיבות אלו, קשה להימנע מהרושם שהתנהלות העותרת אינה אלא מהלך שמטרתו לעקוף את ביצועו של צו ההריסה החלוט (השוו בג"צ 9323/05 בשן נ' בית המשפט לעניינים מקומיים רמת השרון , פסק-דין מיום 26.12.2005, מפי השופט גרוניס ; עע"ם 8087/05 אזולאי נ' מנהלת מחלקת רישוי עסקים בעיריית חולון , פסק-דין מיום 8.8.2006, מפי השופטת נאור ). נדמה, אפוא, כי עתירה זו הנה בבחינת ניסיון נוסף "להרוויח זמן" מול המינהל (המשיב 1) ומוסדות התכנון (המשיבים 2-3), זאת הפעם מצדה של העותרת, לאחר שכל ניסיונותיו של מלכיאל בעניין זה כבר מוצו (השוו ע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל , פסק-דין מיום 22.8.2006, מפי השופט רובינשטיין ). כל אלה דוחקים למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

5.למעלה מהדרוש אוסיף, כי ככל שהעתירה מופנית נגד מוסדות התכנון, יש לדחותה על הסף גם בשל כך שהעותרת לא הציגה תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי היא עצמה הגישה תכנית מסודרת למוסדות התכנון הרלוונטיים. המסמכים שצורפו לעתירה מעידים, לכל היותר, על פניות כלליות לוועדה המחוזית ועל מכתבי "תמיכה" במשפחת מלכיאל שמפעילה את גן האירועים. ברי, כי מכתב תמיכה כזה אינו בגדר הצעה "קונקרטית, מגובשת ומנומקת", כפי שאופשר לעותרת להגיש (מכתב התשובה מיום 19.6.2006 מאת מתכננת המחוז). בנוסף, העותרת לא טרחה לצרף לעתירה את הוועדה המקומית לתכנון ובניה, שהסמכות למתן היתר בניה והיתר לשימוש חורג במקרקעין נתונה בידיה (ולא בידי המשיבות 2 ו- 3). מכל מקום, בכל הנוגע לסעדים המבוקשים נגד מוסדות התכנון, כמו גם נגד המשיב 4, דינה של העתירה להידחות על הסף גם בשל קיומו של סעד חלופי, שכן אלה מצויים בגדר סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים (ראו חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, התוספת הראשונה, פריטים 7 ו- 10).

לאור התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך להידרש לטענת חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, שהמשיבים 3-1 מייחסים לעותרת.

6.העתירה נדחית. ממילא מתבטל הצו הארעי מיום 14.8.2006.

העותרת תשא בשכר-טרחת עורך-דין של המשיבים 3-1 בסך 15,000 ש"ח, ושל המשיב 4 בסך 5,000 ש"ח.