בג"ץ 4546/05 אחמד עפאנה נ. יו"ד הועדה המקומית לתכנון ובניה

השופט א' גרוניס:

1.עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשתו של העותר להורות על ביטולו של צו הריסה מינהלי שהוצא ביום 11.5.04 על ידי המשיב ביחס לביתו של העותר במזרח ירושלים. העותר פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בבקשה לביטול צו ההריסה. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה ביום 13.7.04, אך החליט לדחות במספר חודשים את המועד לביצוע צו ההריסה. העותר הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 18.11.04 הגיעו בעלי הדין בגדרו של ההליך בבית המשפט המחוזי להסכמה לפיה הערעור לגופו יידחה, אולם ביצוע צו ההריסה המינהלי יעוכב עד ליום 1.5.05. עוד סוכם, כי בפרק זמן זה תינתן לעותר אפשרות לשכנע את המשיב כי אין מקום לאכיפת הצו. זאת, בין אם על ידי כך שהעותר יצליח להשיג את אישור הוועדה המחוזית להכשרת המבנה באמצעות תב"ע (תכנית בניין עיר) נקודתית, ובין אם על ידי כך שהעותר יראה כי התב"ע החלה במקום מייעדת את השטח עליו נבנה המבנה למגורים ולא למוסד ציבורי. כנראה, שהעותר לא הצליח לשכנע את המשיב לבטל את צו ההריסה ועל כן הוא פנה ביום 28.4.05 לבית משפט השלום בירושלים בבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בית משפט השלום קבע כי ביצוע צו ההריסה יעוכב עד ליום 3.5.05 וכי אם העותר יהיה מעוניין בעיכוב הצו מעבר לכך יהיה עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים. ביום 3.5.05 אכן פנה העותר לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בבקשה לביטול צו ההריסה או לעיכוב ביצועו. הבקשה נדחתה ועוד באותו יום הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, שהורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה וכן קבע דיון בערעור ביום 9.5.05. לטענת העותר, ביום 8.5.05 הוא פינה את המבנה נשוא צו ההריסה, אטם את כל פתחיו וקבר אותו באדמה. ביום 9.5.05 התקיים הדיון שנקבע בבית המשפט המחוזי בירושלים ולאור המלצת בית המשפט מחק העותר את ערעורו. העותר טוען, כי בית המשפט המחוזי המליץ לו (שלא לפרוטוקול) להעלות את טענותיו בנוגע לסבירות "התעקשותו" של המשיב לבצע את צו ההריסה בפני בית משפט זה ולפיכך הוא הגיש ביום 11.5.05 את העתירה דנא.

2.העותר איננו חולק, למעשה, על כך שהמבנה נשוא העתירה נבנה שלא כדין, אולם הוא מעלה טענות שונות בנוגע לשיקול דעתו של המשיב בהוצאת צו ההריסה. כך לדוגמה, הוא טוען כי המשיב השתהה בהוצאת צו ההריסה שכן המבנה נבנה עוד בשנת 1999, כי הריסת המבנה תפגע בזכות לדיור שלו ושל בני משפחתו וכי תושבי מזרח ירושלים מופלים לרעה על ידי רשויות התכנון. דא עקא, בית משפט זה כבר קבע כי הערכאה המתאימה לדון בטענות נגד אופן הפעלת שיקול הדעת של הרשות המינהלית בהוצאת צו הריסה מינהלי היא בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו, עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים , פ"ד נז(1) 196). משלא צלח הליך תקיפת הצו בבית המשפט לעניינים מקומיים ובערעור לבית המשפט המחוזי, אין מקום לכך שבית משפט זה ידון מחדש בתוקפו של צו ההריסה המינהלי. זאת ועוד, ככל שטענותיו של העותר אינן נוגעות לצו ההריסה הספציפי נשוא העתירה אלא למדיניות האכיפה של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, המופעלת על ידי המשיב באזור מזרח ירושלים, הרי טענות אלה צריכות להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו, בג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(1) 121).

יוער, כי בבקשה לצו ביניים שהגיש העותר עם העתירה הנוכחית הוא מציין כי: "בד בבד עם בקשה זו מוגשת עתירה מנהלית נגד המשיב". מניסוח הבקשה לא ברור האם כוונתו במונח "עתירה מינהלית" היא לעתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים או שמא הכוונה היא לעתירה למתן צו על תנאי בהליך דנא.

3.מכל מקום, בפני העותר מצוי מסלול תקיפה חלופי ועל כן עתירתו לבית משפט זה נדחית על הסף.