דנג"ץ 7404/06 מושב הודיה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות בע" נ. מינהל מקרקע

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 7.9.06 בבג"צ 6309/06 מושב הודיה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות נ' מינהל מקרקעי ישראל .

בפסק הדין נשוא העתירה (שניתן מפי השופט ד' חשין בהסכמת השופטים א' גרוניס ו מ' נאור ) נדחתה על הסף עתירתה של העותרת 1 (להלן - העותרת ), שבגדרה ביקשה "להכשיר" את הפעלתו של אולם אירועים, שהוקם בשטחה ללא היתר בנייה ושמופעל זה למעלה משש שנים שלא כדין. אולם האירועים הנזכר הוקם על ידי מר אהרון מלכיאל (להלן - מלכיאל ) שהוא חבר בעותרת. הרשויות המוסמכות נקטו במהלך השנים בשורה של הליכים פליליים ואזרחיים נגד מפעילי גן האירועים, ובהם מלכיאל, אולם האחרונים התעלמו משורה של צווים מינהליים ושיפוטיים וכן מפסקי דין והחלטות שיפוטיות, שהורו על הפסקת השימוש במקום והריסתו. בעקבות הרשעתו של מלכיאל בשנת 2001 בביצוע עבודות במקרקעין ללא היתר הוציא בית משפט השלום צו להריסת המבנים. אולם, צו ההריסה לא בוצע, ולאחר שנוהלו הליכים משפטיים נוספים בעניין, דחה בסופו של דבר בית משפט זה ביום 25.7.06 בקשת רשות ערעור שהגיש מלכיאל על ההחלטה שלא לעכב את ביצוע צו ההריסה (ראו: רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), מפי השופט ס' ג'ובראן ). ביום 1.8.06 החליט השופט ס' ג'ובראן , בעקבות הסכמה בין המדינה למלכיאל, כי על מלכיאל להרוס המבנים עד ליום 17.8.06, וכי אם לא יעשה כן תהא המדינה רשאית לבצע את צו ההריסה בעצמה. במקביל להליכים המשפטיים שנוהלו על ידי הרשויות נגד מפעילי גן האירועים, נקטו האחרונים בהליכים תכנוניים שונים ל"הכשרת" גן האירועים, אולם הליכים אלה לא צלחו. אף העותרת פעלה בשנים האחרונות בניסיון לקבל את האישורים המתאימים להפעלת גן האירועים, וזאת בגדרי החלטה 949 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל מיום 4.2.03, העוסקת ב"החכרת קרקע למטרת תעסוקה במשבצות יישובים חקלאיים". ועד העותרת פעל הן מול מינהל מקרקעי ישראל והן מול הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום בניסיון לקבל את האישורים הנדרשים להפעלת גן האירועים, אולם מאמצים אלה לא נשאו פרי. בעתירתה לבית משפט זה טענה העותרת כי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 והחלטה 949 הנ"ל מאפשרים לאשר במקרקעין תכנית מפורטת שמכוחה ניתן יהיה להפעיל את גן האירועים, וכי יש לחייב את גורמי התכנון לפעול בהתאם לקווים המנחים בהחלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל.

עתירתה של העותרת נדחתה, כאמור, על הסף. בפסק הדין קבע השופט ד' חשין כי מטרתה של העתירה הייתה לעקוף את ביצועו של צו ההריסה החלוט, וכי העתירה היא בבחינת ניסיון מצידה של העותרת "להרוויח זמן" מול מינהל מקרקעי ישראל ומוסדות התכנון לאחר שנסיונותיו של מלכיאל בעניין זה מוצו. השופט ד' חשין

הוסיף עוד, כי העותרת אמנם לא הייתה צד להליכים הפליליים שננקטו נגד מלכיאל, אולם היא זו שמתוקף מעמדה כברת-רשות במקרקעין הקצתה את הקרקע למלכיאל ואפשרה לו להקים את גן האירועים. העותרת אף תמכה במשפחת מלכיאל בהקמת גן האירועים והייתה מועדת היטב להפעלתו ללא היתר כדין. בנסיבות אלה קבע השופט ד' חשין כי אין לאפשר לעותרת לפתוח בחזית חדשה בעניין גן האירועים, שכן בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק איננו מהווה ערכאת ערעור נוספת על החלטותיו בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים או אזרחיים. השופט ד'

חשין ציין עוד, בבחינת למעלה מן הדרוש, כי ככל שהעתירה מופנית נגד מוסדות התכנון יש לדחותה משום שהעותרת לא הציגה תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי היא עצמה הגישה תכנית מסודרת למוסדות התכנון הרלוונטיים. נימוק נוסף, שהביא השופט ד' חשין לדחיית העתירה בכל הנוגע למוסדות התכנון הוא קיומו של סעד חלופי בדמות עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בהתאם להוראות חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000.

בעתירה שלפניי טוענת העותרת כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה וקשה, לפיה קיום הליכים פליליים בעניינו של אדם אחד עשוי להקים מניעות מנקיטת הליכים מנהליים או אזרחיים על ידי מי שלא היו צד להליך הפלילי. הלכה חדשה זו, כך טוענת העותרת, פוגעת פגיעה חמורה בזכות הגישה לערכאות. כן מעלה העותרת בעתירתה טענות בנוגע לפגיעה בזכות לשוויון ולאכיפה בררנית מצידם של מוסדות התכנון ושל המשיב 4, ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, שכן לגן אירועים אחר בתחומי המועצה ניתן היתר הפעלה.

דין העתירה להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי, לא כל שכן הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. פסק הדין עוסק כל כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של המקרה דנן והוא מיישם, למעשה, את העיקרון הכללי והמבוסס היטב של איסור השימוש לרעה בהליכי משפט. עקרון זה מתבטא, בין היתר, במניעת ניצול האפשרות להגיש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק כאמצעי לעקוף את פסקי דינו של בית משפט זה כערכאת ערעור (ראו לעניין זה: בג"צ 3481/02 קריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 869, 873; בג"צ 2938/02 רביד נ' בית המשפט העליון (לא פורסם); בג"צ 11126/04 שבן נ' הנהלת בתי המשפט (לא פורסם)). יתר טענותיה של העותרת הן טענות ערעוריות מובהקות, שאין מקום להידרש אליהן במסגרת עתירה לדיון נוסף. משכך לא מתקיימים במקרה דנן התנאים לעריכת דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית. ממילא מתייתרת הבקשה לצו ביניים שהוגשה בד בבד עם העתירה. משלא נתבקשה תשובה לעתירה אין צו להוצאות.