בג"ץ 6369-23 בג"ץ 6369-23

השופט א' שטיין:

1.בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבים להתייצב וליתן טעם (1) "מדוע לא יינתנו הוראות מחייבות, על פיהן כל האדמות הנוספות המוקצות כיום ליישובים החקלאיים במדינה במסגרת הכפלת הנחלות, יוקצו לציבור הרחב בדרך של מכרז פומבי תוך מתן אפשרות לכל אזרח להשתתף בו, תחת אשר הן יוקצו בלעדית לחברי האגודות השיתופיות ו/או למומלצי האגודות השיתופיות ו/או למומלצי חברי האגודות השיתופיות" וכן (2) "מדוע לא יינתנו הוראות מחייבות, על פיהן לא יוקצו בפועל אדמות חקלאיות ליישוב החקלאי במדינה במסגרת הכפלת נחלות, כל עוד לא ניטלו האדמות החקלאיות מכל חבר אגודה שאינו חקלאי פעיל ואינו מעבד בפועל את אדמת נחלתו, והושבו למדינה".

2.רוחב הסעדים המבוקשים לחוד, ותוכן העתירה לחוד: עיון בגוף העתירה מלמד כי למעשה העותר מלין על כך שלשיטתו לא נאכפות הוראות חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההתיישבות או החוק), בהקשרו של שימוש חורג אשר נעשה בקרקעות חקלאיות בכלל ובמושב תלמי אליהו (להלן: המושב), בפרט.

3.דין העתירה להידחות על הסף אף ללא קבלת תגובת המשיבים – וזאת, בשל היעדר עילה בכל הקשור לסעד הכללי, ומחמת אי-מיצוי הליכים מובהק בכל הנוגע לסעד הספציפי המוגבל לגבולותיו של המושב תלמי אליהו.

4.הלכה היא עמנו כי בטרם הגשת עתירה לבג"ץ חייב העותר לפנות בדרישה או בבקשה מתאימה לרשות אשר הוסמכה לקבל החלטות בנושא העתירה וכן ליתן לאותה רשות שלטונית שהות מספקת לבחון את הנושא, לגבש את תשובתה ולהשיב לפנייה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 697/23 משמר הדמוקרטיה הישראלית נ' ממשלת ישראל ה-37, פסקה 2 (26.1.2023); בג"ץ 6103/22 החברה להגנת הטבע נ' שרת הפנים, פסקה 11 (14.11.2022)).

5.באשר לטענות העותר בדבר אי-אכיפת הכללים אשר נקבעו בעניינו של שימוש חורג בחוק ההתיישבות – כעולה מהעתירה, העותר פנה בעניין זה למשיב 1 ביום 12.6.2023 ונענה על ידי הממונה לביצוע חוק ההתיישבות החקלאית במשרד החקלאות ופיתוח הכפר (להלן: הממונה) כבר ביום 4.7.2023. במסגרת המענה שקיבל העותר, נמסר לו – בנוגע לבקשתו לחקור את השימוש החורג אשר נעשה בקרקעות חקלאיות בכל הארץ – כי "לא אלמן ישראל": במסגרת תפקידה, הממונה בודקת הפרות של חוק ההתיישבות באופן שוטף. נמצא אפוא כי לעותר אין עילה מבוררת לקבל את הסעד הכללי שנתבקש בעתירה.

6.באשר להפרות הקונקרטיות של החוק, שלטענת העותר נעשות במושב תלמי אליהו – נמסר לו, במסגרת אותו מענה גופו, כי הנושא ייבדק. ואכן, הנושא החל להיבדק. כפי שצוין בעתירה עצמה, כעבור מספר ימים, הגיע בודק למושב תלמי אליהו, וביום 24.7.2023 הגיע למושב בודק נוסף מטעם הממונה. ברי הוא אפוא, כי תלונת העותר בנוגע לנעשה במושב תלמי אליהו נבדקת, ויש להניח כי בתום הבדיקה יינתן מענה לפנייתו. לנוכח האמור, ובהיעדר טענה כי ישנה דחיפות מיוחדת לבחינת תלונתו של העותר – לא ניתן לומר כי העותר נתן למשיב 1 שהות מספקת לבחינת טענותיו; ההיפך הגמור הוא הנכון.

7.באשר ליתר הסעדים שנתבקשו בעתירה, כמפורט בפתח פסק הדין – העותר לא העלה את הנושאים הקשורים אליהם בפנייתו למשיב 1 מיום 12.6.2023; ומטענותיו של העותר עצמו עולה כי למעט פנייה בנושא למושב תלמי אליהו (המשיבה 4) בנוגע לקרקעות שבתחומו, נושאים אלה לא הועלו על ידי העותר בפני מי מהמשיבים. עוד אציין כי העותר הגיש נגד המשיבה 2 עתירה מינהלית הקשורה לקרקעות המושב, אשר אחר-כך נמחקה לבקשתו, כאמור בפסק הדין שניתן בעניינה ביום 6.6.2023. הגשת עתירה מינהלית כאמור אינה מהווה מיצוי הליכים – מה גם, כאמור, שבדיקת תלונתו של העותר באשר לשימושים חורגים בקרקעות המושב תלמי אליהו טרם באה לסיומה והמשיב 1 טרם גיבש את תשובתו הסופית בנושא התלונה.

8.אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף. העותר ישלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 3,000 ש"ח.