בג"ץ 6574/11 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ. בית הדי

השופט נ' הנדל:

1.

עניינה של העתירה שלפניי הוא בבקשת העותרת, תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, כי בית-משפט זה יורה לבית הדין הארצי לעבודה וקבוצת מחלקי החלב ומוצריו (להלן: המשיבים ), לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו בתיק ע"ע 235/08 אשר לא נעתר לבקשתה לדחות על הסף את תביעת המשיבים להחיל בעניינם את פסק הבורר שניתן כלפי עובדים אחרים במסגרתו עוגנה הוראה המקנה להם זכות להעלאה בדרגה שהתבטאה בתוספת שכר. זאת, בנימוק בין היתר כי תביעתם התיישנה.

2.

כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, עילת התביעה של המשיבים נסמכת על הסדר קיבוצי שנערך בשנת 1990 בין העותרת לבין הוועד הארצי של עובדיה, אשר במסגרתו עוגנה כאמור בין היתר הוראה המקנה לעובדים זכות להעלאה בדרגה. המשיבים לא זוכו בתוספת עם כניסת ההסכם לתוקפו. זאת, מכיוון שלגישת העותרת לא קיימת זכות לתשלום עבור העלאה בדרגה על פי ההסכם לכל מחלקי החלב בכל רחבי הארץ. על כן, כשנה וחצי לאחר מכן הוגשה תביעה מצד 63 מחלקי החלב ברכב עצמם מאזור תל אביב ופתח תקווה לרשות השיפוט המחוזית של ההסתדרות בגדרה עתרו למתן צו המחייב את העותרת לשלם להם את התוספת. בשנת 2000 ניתן פסק בורר על ידי רשות השיפוט המחוזית של ההסתדרות בתביעתם של מחלקי החלב מאזור תל אביב אשר בגדרו נקבע כי ההסכם חל עליהם, אולם יש לשלם להם רק מחצית מסכום התוספת, מנימוקים שפורטו בפסק. על פסק זה הוגש ערעור על ידי שני הצדדים לרשות השיפוט הארצית של ההסתדרות. ביום 28.2.2001, ניתן על ידה פסק דין – הוא פסק הבורר מושא המחלוקת בעתירה זו – אשר דחה את שני הערעורים וקבע, כי יש להותיר על כנה את החלטתה של רשות השיפוט המחוזית, למעט בנושא מועדי התשלום, אשר שונה בהתאם למועד מתן פסק הבורר. פסק זה אושר בפסק דין אשר ניתן ביום 22.5.2002.

בחודש מרץ 2003, הגישו המשיבים תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב להחיל עליהם את הקביעות שבפסק הבורר, על אף שלא היו צד להליך הבוררות, בין היתר מהטעם שאין להפלותם ממחלקי החלב מאזור תל אביב בכל הנוגע לתנאי עבודתם. שכן, אף לשיטתה של העותרת לא קיים כל שוני רלוונטי בין שתי הקבוצות. בפסק דינו, קבע בית הדין האזורי לעבודה כי הנסיבות הייחודיות של מקרה זה, בהתאם להלכה הפסוקה, מצדיקה קביעה לפיה על העותרת להחיל את האמור בפסק הבורר באופן שוויוני על מחלקי החלב ובכללם גם על המשיבים כאשר חובה זו נגזרת גם מחובת ההגינות ותום הלב. על פסק דין זה הגישה העותרת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אשר נדחה.

בית הדין הארצי קבע בפסק דינו כי אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות אותה העלתה העותרת. אומנם תביעת המשיבים התיישנה ככל שהיא נשענת על ההסכם משנת 1990, אולם לא כך הדבר - ככל שהיא נשענת על פסק הבורר. ודוק; פסק הבורר לא אימץ את לשון ההסכם משנת 1990 ככתבו וכלשונו אלא יצר זכות שונה המקימה עילה חדשה לתביעה– מחצית הסכום הקבוע בהסכם משנת 1990 בניכוי אחוז מסוים.

עוד נקבע, כי הגם שהכלל הוא שרק מי שהוא צד להליך הבוררות רשאי לתבוע על פי עילת הפסק – ולא כך הם המשיבים - יכול צד ג' שהוא הנהנה מפסק הבורר להגיש תביעה על פי עילת הפסק כדי לממש את זכויותיו. זאת, בהתבסס על השילוב של סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973 שעניינו חוזה לטובת צד שלישי עם סעיף 61(ב) לאותו חוק שעניינו החלת חוק החוזים על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה. במקרה הנוכחי, כך נקבע, עקרון תום הלב מצדיק על פני הדברים יישום פסק הבורר על המשיבים, בהתייחס למכלול נסיבות המקרה המיוחדות וביניהן העובדה כי העותרת לא הראתה כל שוני רלוונטי בין המשיבים לבין מחלקי תל אביב. הזכות במקרה דנא מקורה בהסדר ציבורי, ומשכך, בנסיבות קיומם של יחסים קיבוציים, הייתה למשיבים ציפייה סבירה ולגיטימית גם להחלת פסק הבורר עליהם. כמו כן, נקבע, כי בנסיבות המקרה הבוררים התייחסו לקבוצת המחלקים כקבוצה הומוגנית ללא הבחנה. אי לכך, המסקנה המתבקשת היא שהנפסק בפסק הבורר לגבי מחלקי תל אביב מתייחס במפורש או לפחות במכללא לכלל המחלקים ללא יוצא מן הכלל.

בית הדין הארצי ביקש לבסס את מסקנתו על עיקרון השוויון. בעניין זה קבע, כי תוצאת פסק הבורר יצרה זכות חדשה שיושמה בפועל לגבי קבוצה אחת ולא יושמה לגבי קבוצה זהה אחרת, היא המשיבים. לתוצאה זו ניתן להגיע גם על פי עיקרון השתק הפלוגתה שיצר פסק הבורר. זאת, הואיל והפלוגתה בה הכריעו בהליך הקודם זהה לזו שנתעוררה בתובענה דנא, היא מועלית נגד בעל דין שהיה צד להליך קודם וכן מוסכם, כי המחלוקת אשר הוכרעה בהליך הקודם היא חיונית לתוצאה הסופית של אותו הליך. כמו כן, במסגרת ההליך הקודם התקבלה הכרעה פוזיטיבית מפורשת, וכל שכן מכללא, בדבר תחולת ההסכם משנת 1990 על המחלקים ובדבר חובתה של העותרת לשלם להם תוספת חלקית המבוססת בעיקרה על אותו הסכם.

3.

בעתירה שלפנינו טוענת העותרת כי שגה בית הדין הארצי לעבודה אשר העניק למשיבים זכות תביעה בניגוד לעיקרון ההתיישנות. עוד נטען, כי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה עומד בניגוד להלכה כי פסק בוררות אינו מגבש עילת תביעה וכן עילה על פי הפסק עומדת אך ורק לצדדים להליך הבוררות ולא לצדדים שלישיים. נוסף על כך, לא היה מקום להחיל על המקרה דנא את דוקטרינת השתק הפלוגתא.

4.

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף. טענותיה של העותרת – אחת לאחת – טענות ערעוריות המה. הלכה מקדמת דנא היא ש"בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה וכי התערבותו בהחלטותיו של זה האחרון תיעשה במשורה, בריסון, ורק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין שהצדק מחייב את תיקונה" בנסיבות העניין (ראו בג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית ( 30.5.2012 ) ; בג"ץ 8222/09 הרב אלבז נ' בית הדין הארצי לעבודה (6.12.2009); בג"ץ 626/08 חורש נ' שירות התעסוקה (6.5.2008)). המקרה שלפנינו איננו בא בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבותנו בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות תיתכן אך בהתקיים שני התנאים המצטברים הבאים: האחד , קיומה של טעות משפטית מהותית בפסק הדין. ודוק; לא בכל טעות משפטית יתערב בית משפט זה אלא אך בהתקיים "טעות משפטית מהותית", אשר השיקול המנחה לבחינתה נוגע "לאופייה של הבעיה, היינו לחשיבותה הציבורית הכללית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפיצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה או להשפעתה הכללית על הליכים חברתיים ולשיקולים כיוצא באלה" (בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.10.2007)). השני , מקום בו הצדק מחייב התערבות בית משפט זה בנסיבות העניין (ראו בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נ(4) 628 (1996); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ (1) 673 (1986)). במקרה זה, די בהתייחסות לתנאי הראשון. מבלי להכריע לגופו של עניין, טענת העותרת לפיה לא היה מקום לדחות את בקשתה לדחות על הסף בגין התיישנות שחלה על התביעה היא השגה גם על קביעה עובדתית. שכן, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. בעניין זה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי עילת התובענה נולדה במועד מתן פסק הבורר ולא במועד חתימת ההסכם. אומנם יתר טענות העותרת הינן משפטיות, אולם אין הן אלא השגה על קביעותיו של בית הדין הארצי, אשר לפרשנותו נמצאה צידוק בדין. כך או כך, המקרה "המיוחד" (כלשון סעיף 19 לפסק הדין) הוא פרטני באופיו ואיננו בעל חשיבות ציבורית כללית.

5.

סוף דבר. העתירה נדחית. אין צו להוצאות.