פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
6690/06
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרת:
פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. ביה"ד הרבני האזורי-באשדוד
2. ביה"ד הרבני הגדול-ירושלים
3. פלוני
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרת:
עו"ד בן חיים יגאל
בשם המשיב 3:
עו"ד צ' אביטל
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א.הצדדים נישאו בשנת 1988 והתגרשו בשנת 1993. ביום 8.4.93 חתמו הצדדים על הסכם לפיו מכר המשיב 3 (להלן המשיב) את חלקו בדירת המגורים לעותרת. בהסכם נקבע כי סכום מסוים יועבר לידי המשיב עם חתימת החוזה (שחתימתו "תהווה אישור לקבלת סכום זה"), סכום מסוים תשלם העותרת לכיסוי חלקו של המשיב במשכנתא, והיתרה "ככל שתיוותר לאחר ביצוע התשלומים שבסעיפים (א) ו-(ב) לעיל; תשולם על ידי הקונה (העותרת - א"ר) לידי המוכר, לאחר ועפ"י החלטת ביה"ד הרבני באשדוד, בעניין ההתחשבנות הסופית בין הצדדים" (סעיף 7 להסכם המכר). חרף מספר החלטות ביניים, דומה כי "ההתחשבנות הסופית בין הצדדים" מעולם לא נערכה.
ב.ביום 19.12.02 הגיש המשיב לבית הדין האזורי באשדוד בקשה שהוכתרה "בקשה למתן פסק-דין בתיק". עניינה של הבקשה טענות המשיב לגבי סכומים שלדעתו הוא זכאי להם בקשר למכירת הדירה. ביום י"ז אלול תשס"ה (21.9.05) קיבל בית הדין האזורי את בקשת המשיב באופן חלקי, וחייב את העותרת לשלם לו 9,909 ש"ח. בית הדין אמנם מתח ביקורת נוקבת על דרך התנהלותו של המשיב, ובכלל זאת על נוסח הבקשה, ממנה משתמעת טענה "נגד ביה"ד על כי משתהה הוא במתן פס"ד", בעוד שהמשיב הוא שהתעלם מהחלטת בית הדין משנת 1993 וגרם להפסקת הדיונים; אך קבע כי "למרות האמור לעיל הרי כמובן ביה"ד אמון על משפט צדק ובבואו לפסוק יתעלם מכל התנהגות ב"כ הבעל". ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול התקבל באופן חלקי ביום כ"ג באייר תשס"ו (21.5.06). בית הדין קבע כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו ההלכתית כי נטל הראיה על העותרת, בהיות המשיב מוחזק בחלקו בדירה ("חזקת מרא קמא (חזקת הבעלים הראשון - א"ר)" לגביה ראו אנציקלופדיה תלמודית , כרך י"ד, טור קמ"ז), ולפיכך - ברוב דעות - הורה על השבת התיק לבית הדין האזורי שישקול מחדש את החלטתו נוכח נטלי הראיה כפי שנקבעו על ידי בית הדין הרבני הגדול ("המוציא מחברו עליו הראיה"). ביום י"ז סיוון תשס"ו (13.6.06) חזר בית הדין הרבני האזורי ואישר את קביעתו הקודמת, והוסיף כי אין המדובר בהכרעה לפי ברירת המחדל של נטלי הראיה, "מאחר והחישוב עצמו של היתרות הוא ברור בלא ספק וכי בוודאות האשה לא פרעה את יתרת חובה מאחר, וכאמור בפסק הדין, היתה דרושה החלטה של ביה"ד לקבוע על כמה עומד חובה של האשה שלא ניתנה עד היום".
ג.כלפי פסק דין זה הוגשה העתירה שבפנינו, בה נטען כי מאחר שהצדדים התגרשו פקעה סמכות בית הדין. עוד נטען, כי תביעת המשיב התיישנה וכן כי היא חסרת יסוד, נטען כי העברת הדירה מעידה כי הסתיימה ההתחשבנות בין הצדדים. לעתירה צורף גם תצהיר שהגיש המשיב במסגרת הליכי הוצאה לפועל, בו טען "כי בינינו (בין הצדדים - א"ר) הוסדרו כל העניינים הכספיים... עניין הדירה הוסדר" (נספח ז' לעתירה). התבקשה תגובת המשיב לעתירה. בתגובה נטען, כי ההתחשבנות עליה הוסכם בין הצדדים מעולם לא נערכה, ומסיבה זו לא הסתיים הדיון בתיק, התביעה לא התיישנה ואין ספקות לגבי סמכות בית הדין. לגופו של עניין נטען – בין השאר – כי העברת הדירה נעשתה בלא ידיעתו של הבעל.
ד.לאחר העיון בעתירה ובתגובה, סבורני כי אין בידינו להיעתר לעתירה. ההחלטה כלפיה מופנית העתירה ניתנה במסגרת תיק תלוי ועומד, שנפתח - ועל כך לא חולקת גם העותרת – בהסכמה ובסמכות. נראה כי מסיבה זו אין לשעות לטענת ההתיישנות או העדר הסמכות; ולמצער, כך סברו הערכאות שדנו בתיק, ואין בית-משפט זה משמש ערכאת ערעור על החלטותיהן (ראו בג"צ 760/06 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (טרם פורסם); בג"צ 1842/92 נעמי בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד מו(3) 423; בג"צ 478/06
פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)). ועוד, בפני העותרת עומדת לכאורה האפשרות להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וגם מסיבה זו יש לדחות את העתירה על הסף (ראו בג"צ 6836/04 דוד גיל דהאן נ' אמבר אלימלך דהאן (לא פורסם); בג"צ 6322/04 אירנה פוגל נ' מיכאל פוגל (לא פורסם)). עוד אציין כי דומה שטענת הסמכות כלל לא הועלתה בערכאות הקודמות.
ניתן
היום, כ"ז בתשרי תשס"ז (19.10.06).
ש ו
פ ט
ש ו
פ ט
ש ו
פ ט