בג"ץ 6766/20 המטה למען ארץ ישראל נ. נציב דורון ידיד ,ממ"ז ירושלים

השופט א' שטיין:

1.

העתירה שלפנינו תוקפת את החלטתה של משטרת ישראל שלא לאפשר לעותרים, ולקבוצת אנשים שאותם העותרים מייצגים, לעלות להר הבית בכל ימי חג הסוכות, 10.10.2020-3.10.2020, כדי לקיים שם הפגנה במחאה על האיסור הכללי אשר חל על עליית יהודים להר הבית לשם תפילה.

ביסוד העתירה עומד החיבור בין זכות ההפגנה וחופש הפולחן הדתי. על בסיס זכויות אלה מבקשים העותרים מאתנו כי נחייב את המשיבים לאפשר להם את מבוקשם באופן מלא או חלקי.

2.

אקדים ואומר כי דין העתירה להידחות בהתאם להלכות שנקבעו ביחס לעתירות מסוג זה, ובהעדר טעמים מיוחדים לחרוג מהלכות אלו במקרה דנן.

3.

בבג"ץ 8988/06 משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים , פסקה 11 (27.12.2006), בית משפט זה הסביר והצדיק את ההגבלות אשר חלות דרך קבע על עליה להר הבית לשם פולחן דתי; ואלה היו דבריו:

"[...] הר הבית הינו יחיד ומיוחד שאין בו כדי להעיד על הכלל. אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי זכות לעלות להר הבית ולהתפלל שם, כחלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות וניתן להגביל את מימושן תוך התחשבות באינטרס הציבורי [...]. נוכח מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית גם לבני דתות אחרות, הסכנה הנובעת מהתלקחות האלימות שם אינה בגדר סכנה מקומית בלבד והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופייה יסכן את הביטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור. לכך יש להוסיף כי למתרחש בהר הבית השפעה על שיקולים מדיניים ועל יחסי החוץ של המדינה. בהתחשב בכל אלה, מהווה הר-הבית מקום בעל רגישות ייחודית ויוצאת-דופן, ולפיכך השמירה על הסדר הציבורי בו מחייבת זהירות מרבית."

דברים דומים נאמרו על ידי השופט י' עמית ב בג"ץ 2818/20 עציון נ' ראש הממשלה , פסקה 6

(19.5.2020) (להלן: עניין עציון ):

"[...] הפסיקה הדהדה אינספור פעמים את הרגישות היתרה ואת הנסיבות הייחודיות של הר הבית: "כל תקרית קטנה במקום כזה עלולה להביא להתלקחות גדולה" (בג"ץ 99/76 כהן נ' שר המשטרה , פ"ד ל(2) 505, 507 (1976)); "המצב רגיש והרה סכנות על רקע בין-עדתי והמקום מועד לפורענות" (בג"ץ 222/68 חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה , פ"ד כד(2) 141, 168 (1970))".

4.

נוכח רגישות ייחודית זו של הר הבית, בית משפט זה קבע כי "לשם שמירת הסדר הציבורי וכדי לאפשר ליהודים לעלות להר הבית [...] אין חוסר סבירות בעמדה העקרונית של משטרת ישראל (ככל שהיא נסמכת, בין היתר, על בחינה עדכנית של המצב), לפיה אין לאפשר למבקרים להיכנס להר הבית ולהתפלל בו בכל עת שיחפצו בכך, מחמת חשש, ברמה הנדרשת, לפגיעה בסדר הציבורי, או בשלום הציבור" (ראו: בג"ץ 8871/17 פואה נ' ניצב יורם הלוי, מפקד מחוז ירושלים , פסקה 12 לפסק דינו של השופט ד' מינץ

(14.12.2017), ופסקי דין אחרים שצוטטו שם (להלן" עניין פואה )). מדובר במדיניות קבועה וידועה היטב לכל הנוגעים בדבר, אשר עומדת בעינה ונאכפת בקפידה במשך שנים.

5.

לעניינה של מדיניות זו, אין לכאורה הבדל מהותי בין עלייה להר הבית לשם תפילה לבין עלייה להר הבית לשם הפגנת מחאה על מדיניותן של זרועות הביטחון שאינן מאפשרות תפילה בהר הבית. הרציונל שעל בסיסו נאסרה פעילות מסדר ראשון (תפילה) חל גם על פעילות מסדר שני (הפגנה כמחאה על איסור תפילה), שכן כל אחת מהפעילויות הללו עלולה להביא להתלקחות ולאלימות רבתי, שאותן מבקשות זרועות הביטחון למנוע (ראו עניין עציון , פסקה 6).

6.

העותרים הגישו את עתירתם נגד החלטת המשטרה ביום 27.9.2020, בערב יום כיפור, ימים ספורים לפני ימי חול המועד סוכות שבהם הם ביקשו לקיים את הפגנותיהם בהר הבית. זאת, חרף העובדה שאת תשובת המשטרה בעניין קיבלו כבר מספר ימים קודם לכן. הגשת עתירה במועד זה לא יכלה להשאיר בידי המדינה זמן מספיק להכנת תשובתה לפני חג הסוכות. במובן זה העותרים דנו בעצמם את עתירתם לכך שלא ניתן יהיה לדון בה במועד, ובכך נוצר ביחס אליה מעשה עשוי חלקי.

7.

למרות מצב החירום שמגפת הקורונה כפתה על כולנו ובהתחשב באילוצים של ימי החגים בהם לא מתקיימת עבודה סדירה, הוריתי למדינה להגיש תגובתה לא יאוחר מיום 6.10.2020. המדינה התאמצה והגישה את תגובתה ביום זה.

8.

בתשובת המדינה צוין כי משטרת ישראל בדקה את בקשת העותרים בסד הזמנים הקצר שנכפה עליה על ידי פנייתם הדחופה. לאחר בדיקה, השיבה המשטרה לעותרים כי הערכת הסיכונים עליה מבוסס האיסור הכללי על עלייה להר הבית לשם תפילה לא השתנתה כהוא זה וחלה על מבוקשם. לצד זאת צויין, כי ככל שהעותרים מעוניינים לקיים את הפגנותיהם במקום אחר, בקשתם תישקל לגופה.

9.

עוד עולה מתשובת המדינה, כי בעת הזאת אין מקום לשנות את עמדתה העקרונית של המשטרה, וכי לעניין זה תפילה בהר הבית והפגנה בהר הבית אשר באה למחות על איסורי תפילה במקום, חד הן. המדינה הדגישה כי העותרים יוכלו להפגין במקום אחר, כפי שנאמר בתשובת המשטרה לפנייתם.

10.

הדין עם המדינה.

11.

החלטת המשטרה מושא העתירה מבוססת על הערכה מקצועית של הסיכונים הנשקפים לציבור, ובכגון דא אין בידינו להתערב, אלא בהימצא פגם יסודי היורד לשורש העניין (ראו והשוו: עניין עציון , פסקה 6). כפי שאמר השופט עמית בעניין עציון , "[...] התערבותו של בית משפט זה במשולש הגבולות הרגיש של דת, מדיניות חוץ ושיקולי ביטחון וסדר ציבורי, היא זהירה במיוחד. שיקול דעת רחב לרשות המבצעת מחד גיסא, וביקורת שיפוטית מצומצמת מאידך גיסא" (שם).

12.

במקרה דנן, פגם אשר עשוי להצדיק התערבות כאמור איננו בנמצא, והעותרים אף לא הצביעו על קיומו בעתירתם.

13.

העותרים העלו טענה שעניינה יכולתה של המשטרה להסיט חלק מכוחותיה אשר מאבטחים הפגנות ליד ביתו של ראש הממשלה כדי לשמור על שלום הציבור בהר הבית. טענה זו הועלתה בעלמא, מבלי שיש עיגון בעמדת המדינה לקיומו של קשר בין הדברים. אשר על כן, גם דינה של טענה זו להידחות.

14.

סוף דבר: העתירה נדחית. לאחר לבטים והרבה לפנים משורת הדין, לא נעשה צו להוצאות.