בג"ץ 6786/19 פלוני נ. פלוני

השופט ע' פוגלמן :

1.

העותר 1 (להלן: העותר ) והמשיבה 1 (להלן: המשיבה ) חתמו על הסכם נישואין מסוג "עקד" ביום 29.7.2000 ובהמשך עברו להתגורר יחד ולנהל חיי משפחה משותפים בדירה הבנויה על קרקע הרשומה על שם אביו של העותר, העותר 2 (להלן: הדירה ו האב ). ביום 6.1.2007 נפרדו השניים וביום 17.1.2008 התגרשו על פי פסק דין של בית הדין השרעי.

2.

המשיבה הגישה תביעה לפירוק השיתוף בנכסיה ונכסי העותר. בירור חלוקת הרכוש בין הצדדים נדון בהליכים רבים, אשר נעמוד על חלקם בתמצית. במסגרת בירור פירוק השיתוף בבית המשפט לענייני משפחה, עלתה שאלת מועד איזון המשאבים, נוכח העובדה שהעותר והמשיבה חתמו על הסכם "עקד" לפני תחילת חייהם המשותפים. ביום 1.6.2009 קבע בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ' סילמן ) כי מועד ההסכם הוא המועד הקובע לצורך החלת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. אולם, ביום 1.12.2010 בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר ) קבע כי המועד לקביעת איזון המשאבים הוא מיום החתונה, או מיום תחילת החיים המשותפים בהיעדר מסיבת חתונה.

3.

ביום 24.6.2014 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבה זכאית למחצית משווי הדירה. העותר והמשיבה ערערו על פסק הדין. המשיבה טענה, בין היתר, כי היה על בית המשפט לענייני משפחה להכיר בזכויותיה הקנייניות בדירה, ואילו העותר התנגד לקביעה כי המשיבה זכאית למחצית משווי הדירה. ביום 18.2.2015 בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' וילנר , ר' למלשטריך-לטר , ו ס' ג'יוסי ) קבע כי יש לבטל את פסק הדין קמא בכל הנוגע בחיוב העותר בתשלום מחצית שווי הנכס למשיבה. יש להחזיר את הדיון בנושא זה לבית המשפט לענייני משפחה וכן לצרף את האב להליך.

4.

ביום 26.11.2017 קבע בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט נ' סילמן ) כי המשיבה היא בעלת מחצית הזכויות הקנייניות וכי יש לפרק את השיתוף והתמורה תחולק בין בני הזוג. ביום 18.12.2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים א' אלון , ס' ג'יוסי והשופטת העמיתה ש' שטמר ) את הערעור. נקבע, בין היתר, כי אין לקבל את טענותיו של העותר בנוגע לסמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בעניינו, נוכח סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה ). על פסק הדין הגישו העותרים לבית משפט זה בקשת רשות לערער. ביום 7.3.2019 דחה בית המשפט (כב' השופטת ד' ברק-ארז ) את הבקשה לפי סעיף 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

5.

מכאן העתירה שלפניי, שבצדה הוגשה בקשה למתן צו ביניים. העותרים מבקשים כי ייקבע שפסקי הדין שניתנו בימים 26.11.2017 ו-18.12.2018 וכן החלטת בית משפט זה מיום 7.3.2019 בטלים. נטען, בין היתר, כי על כל הצדדים בהליך בבית משפט לענייני משפחה להיות מוגדרים כבני משפחה לפי ס' 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה ומכיוון שבהליך בבית המשפט לענייני משפחה צורף בנק ירושלים למשכנתאות בע"מ שאינו בן משפחה של הצדדים, בית המשפט דן בעניינם של הצדדים בהיעדר סמכות עניינית. עוד נטען כי בית המשפט נתן למשיבה סעדים שלא התבקשו על ידה. כמו כן, העותרים סבורים כי ההחלטות שניתנו על ידי הערכאות השונות ניתנו בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי מיום 1.12.2010 שקיבלה את ערעורו של העותר בכל הנוגע לקביעת המועד לאיזון המשאבים. לבסוף, העותרים משיגים על הקביעות העובדתיות של הערכאות הקודמות.

6.

דין העתירה להידחות. כלל הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בבתי משפט אזרחיים, ובכלל זה החלטות בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים (בג"ץ 2398/02 רביד נ' בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים (22.4.2002)). זאת, למעט מקרים חריגים בהם נפל פגם היורד לשורשו של ההליך השיפוטי, כגון חוסר סמכות או שרירות בתחום שהוא "מינהלי טהור" (בג"ץ 4589/19 גולדין נ' בית המשפט העליון , פסקה 6 (9.7.2019); בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים פ"ד מא(4) 683, 702 (1987)). נוכח האמור, טענות העותרים לא הניחו עילה להתערבותנו. זאת במיוחד כאשר לעותרים היו הזדמנויות רבות להשמיע טענותיהם במסגרת גלגולו הארוך של המקרה בערכאות השונות. אשר לטענת המבקשים בדבר חוסר סמכות בית המשפט לענייני משפחה, טענה זו הועלתה בפני בית המשפט המחוזי ונדחתה לגופה, כאמור לעיל. גם בקשת הרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.12.2018 נדחתה כאמור, וממילא אין יסוד להידרש לכך פעם נוספת בהליך בבית המשפט הגבוה לצדק, בבחינת "מעין ערעור" נוסף על החלטת בית המשפט העליון.

העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.