בג"ץ 4451-24 בג"ץ 4451-24

השופט א' שטיין:

1.עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ש' רנר) (להלן: בית המשפט המחוזי) בתה"ג 61591-10-21 מיום 24.4.2024 (להלן: ההחלטה). במסגרת ההחלטה דן בית המשפט המחוזי בבקשתו של העותר לעיכוב הליכי הסגרה בעניינו, מהטעם שהוגש נגדו כתב אישום בישראל, אשר קיימת זהות בינו לבין כתב האישום האמריקאי נושא בקשת ההסגרה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי בנסיבות הבקשה חל סעיף 2ב(א)(4) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), אשר אינו מקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות על עיכוב הליכים, כל עוד ההליך טרם הסתיים.

2.העותר מבקש כי נוציא מלפנינו צו על-תנאי, אשר יורה לבית המשפט המחוזי להתייצב וליתן טעם מדוע לא תבוטל ההחלטה. כן מבקש העותר כי יינתן צו ביניים, אשר ימנע את המשך קיום הדיון בעתירת ההסגרה בעניינו, עד למתן פסק דין בעתירה שלפנינו. לטענת העותר ההחלטה התקבלה נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוא נעדר סמכות להפעיל שיקול דעת במקרה זה. העותר ממשיך וטוען כי מכיוון שההחלטה התבססה על שאלת סמכות, ישנה הצדקה להתערבותו של בית משפט זה.

3.דין העתירה להידחות על הסף. כפי שקבעתי לאחרונה: ""כלל הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בבתי משפט אזרחיים, ובכלל זה החלטות בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים" (בג"ץ 6786/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (11.11.2019)). זאת, למעט מקרי קצה, חריגים שבחריגים, בהם נפל פגם היורד לשורשו של ההליך השיפוטי, כגון חריגה מסמכות או מכללי הצדק הטבעי (ראו, מני רבים: בג"ץ 1844/24 שטרן נ' משרד המשפטים, פסקה 4 (5.3.2024); בג"ץ 4012/21 גבעון נ' כבוד השופט גלעד הס - בית המשפט השלום בהרצליה, פסקה 8 (21.6.2021); בג"ץ 6366/23 סלאמה נ' בית המשפט השלום במחוז המרכז מנחם מזרחי, פסקה 7 (23.8.2023))" (ראו: שחאדה נ' בית המשפט העליון, פסקה 4 (26.5.2024)).

4.המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר מקרים חריגים אלו. בניגוד לנטען בעתירה, בית המשפט המחוזי לא קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בבקשה, אלא כי חוק ההסגרה קובע כי מקרה דוגמת המקרה דנן אינו מצדיק עיכוב הליכי הסגרה. מובן אפוא, כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי בהתאם לפרשנותו את הדין, כשאין מחלוקת שבית המשפט המחוזי הוא הגורם המוסמך להכריע בשאלת פרשנותו של חוק ההסגרה בנסיבות העניין, אינה מהווה חריגה מסמכות. נוסף על האמור, לעותר עומד סעד חלופי בדמות ערעור על ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין, ככל שתתקבל עתירת המשיבה 2 להסגרתו.

5.בשולי הדברים, אציין כי העותר מניח כי לא עומדת לו אפשרות להגיש ערעור על ההחלטה. הנחה זו אומנם מסתברת, אולם יש לומר כי השאלה האם לעניין ערעור דינן של החלטות ביניים במסגרת דיון בהליכי הסגרה, כדינן של הליכי ביניים בהליכים פליליים, טרם הוכרעה באופן סופי בבית משפט זה. עם זאת, ניתן לומר כי קיימת נטייה של בית משפט זה להחיל את ההוראות הרלוונטיות מחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 על הליכים לפי חוק ההסגרה (ראו בעניין זה את הדיון המקיף שנערך בע"פ 4694/20 לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 35-26 לפסק דינו של השופט י' עמית (2.9.2020) (להלן: עניין לייפר)).

6.כן אציין, כי אני סבור שיש ליישם את הכלל אשר קובע ש"האפשרות לעתור לבג"ץ נגד תוצאותיו של הליך ביניים במשפט פלילי שמורה למצבים חריגים ונדירים ביותר, שלגביהם לא נקבעה מסגרת של ערעור או ערר בחוק סדר הדין הפלילי" (ראו: בג"ץ6295/21 זדורוב נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (15.9.2021)), גם על הליכי ביניים לפי חוק ההסדרה. זאת, בשים לב לדבריו של השופט עמית בעניין לייפר, אשר מקובלים עליי במלואם, לפיהם: "מתן זכות ערעור על החלטות ביניים בהליכי הסגרה, יוצר פתח לסרבול ועיכוב ההליך בניגוד לטבעו ורוחו של חוק ההסגרה, וזאת מבלי שקיים לכך עיגון מפורש בהוראות החוק" (עניין לייפר, פסקה 33 לפסק דינו של השופט עמית).

7.סוף דבר, העתירה נדחית בזאת על הסף, וממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. נוכח נסיבותיו של העותר, לא יינתן צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.