בג"ץ 6864/11 פלוני נ. ראש ממשלת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

1.

במוקד העתירה שלפנינו, בקשת העותר כי יינתן לו אישור שהייה בישראל או תעודת זהות ישראלית, וכי הוא ייכלל במסלול השיקום של המנהלה הביטחונית לסיוע, על רקע איומים שנשקפים לחייו אם יגורש לשטחי הרשות הפלסטינית. לטענת העותר, הוא נעצר ועונה על-ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בשנים 1997-1995, על רקע שיתוף הפעולה של בני משפחתו עם ישראל, ונאלץ לברוח לתוך שטחי ישראל. כמו-כן מבקש העותר כי המשיבים יבהירו מהם הקריטריונים שלפיהם נקבעת זכאותו של מאוים להיתר שהייה בישראל.

2.

המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים. לדבריהם, העותר פנה בעבר לבית משפט זה בעתירה דומה (בג"ץ 7907/02), ועתירתו נמחקה לאחר שנקבע כי "לא היה שיתוף פעולה עם ישראל" וכי "אין אינדיקציה עדכנית למאוימות" (החלטת בית משפט זה מיום 6.4.2008). לדברי המשיבים, היעדר התייחסות לעתירה קודמת בעניין זהה שנדחתה, מהווה חוסר ניקיון כפיים המצדיק את דחיית העתירה על הסף. לגופם של דברים, נטען כי העותר אינו מזכיר שינוי נסיבות כלשהו מאז שניתנה ההחלטה בעניינו בעתירה הקודמת, ולכן דין העתירה להידחות גם לגופה. בתגובה שהוגשה בהתאם להחלטתי, טען העותר כי הוא לא הסתיר את דבר העתירה הקודמת, שכן הוא סבר כי הדבר ידועים ויופיעו בתגובת המשיבים. עוד הוא מוסיף כי חל שינוי נסיבות, בדמות אינדיקציות חדשות לאיומים על חייו והקמת תא משפחתי עם ישראלית.

3.

דין העתירה להידחות בשל קיומו של מעשה בית דין. העתירה הקודמת בעניין זה ממש נמחקה בהחלטת בית משפט זה מיום 6.4.2008. בפנייתו למשיבים, כמו גם בעתירה הנוכחית, לא ציין המבקש שינוי כלשהו בנסיבות המצדיק בחינה מחודשת של ההחלטה בעניינו. האירועים שאליהם מתייחס העותר בעתירתו אירעו במהלך שנות התשעים, והיו לפני בית משפט זה (שעיין גם בחומר חסוי), אשר קבע כי לא היה שיתוף פעולה בין העותרים לישראל וכי לא קיימת אינדיקציה עדכנית למאוימות (השוו: בג"ץ 3436/07 סעיד נ' שר הפנים , פסקה 3 (לא פורסם, 11.6.2007), להלן: עניין סעיד ). הפנייה האחרונה לועדת מאוימים מיום 16.1.11, מתייחסת לאירועים במהלך שנות 1995-1997, וגם בעתירה גופה אין התייחסות לאירועים מן השנים האחרונות, בתקופה שלאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת. טענותיו של העותר בדבר "אינדיקציות שקיבל לאחרונה" בדבר איומים, נטענו לראשונה בתשובה לתגובת המדינה, וגם בשלב מאוחר זה הועלו הטענות בצורה סתמית, כוללנית וללא כל פירוט. בצד האמור, נציין כי דין העתירה להידחות על הסף גם מחמת אי ניקיון כפיו של העותר שלא טרח לגלות את עובדת קיומה של העתירה הקודמת וההחלטה שניתנה במסגרתה (ראו גם בעניין

סעיד לעיל). בהתייחס לטענות העותר כי התחתן עם "ישראלית" – נושא זה חורג מגדרה של העתירה, מה גם שעל פני הדברים בהקשר זה לא מוצו ההליכים לפני משרד הפנים.

העתירה נדחית אפוא על הסף, וממילא מבוטל הצו הארעי שניתן.