בג"ץ 3436/07 סבאח סלים סעיד נ. שר הפנים

השופט ע' פוגלמן:

1.

העותרת 1 (להלן: העותרת) היא אזרחית ישראל המתגוררת בנצרת. העותר 2 (להלן: העותר) הינו תושב האזור. העותרים התחתנו בשנת 1991 ובמהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1993 הגישו העותרים בקשה למתן מעמד בישראל לעותר מכוח נישואיו לעותרת (להלן: הבקשה). לאחר מהלכים שונים, כולל פנייה לבית משפט זה (בג"צ 3290/97), הודיעו המשיבים לעותרים – במסגרת ההליך המשפטי – כי תינתן לעותר אשרת ישיבה בישראל, בהתאם לנוהלי משרד הפנים ("ההליך המדורג"). העתירה נמחקה, ולעותר הוענקה אשרת תושב ארעי (א/5), אשר הוארכה עד ליום 26.4.02.

ביום 18.11.02 הודיעו המשיבים לעותרים כי הוחלט לדחות את הבקשה. כעולה מן ההחלטה, וכמובהר בתגובת המשיבים, נדחתה הבקשה נוכח התנגדות גורמי הביטחון. העותרים פנו לבית משפט זה (בג"צ 10183/02) אך משיקולים שונים החליטו לחזור בהם מהעתירה. בשנת 2003 הוגשה עתירה נוספת (בג"צ 8942/03 – להלן: העתירה הקודמת). ביום 1.3.04 התקיים דיון בעתירה והיא נדחתה. וכך נכתב בפסק הדין:

"בהסכמת בא-כוח העותר עיינו בחומר מודיעיני חסוי שהוצג לפנינו על-ידי נציג שירות הביטחון הכללי. החומר שבו עיינו מבסס, לדעתנו, את צדקת עמדתם של המשיבים, בדבר מעורבותו של העותר 2 בפעילות עוינת וכפועל יוצא מכך את צדקת הערכתם כי התרת ישיבתו של העותר 2 בישראל עלולה לסכן את ביטחון המדינה ושלום הציבור. לנוכח התרשמות זו מן החומר המצוי הננו מחליטים לדחות את העתירה.

בשולי הדברים נוסיף, כי הטרידה אותנו העובדה, כי חרף קיומה של ההערכה המודיעינית האמורה לגבי מסוכנותו של העותר 2, הוסיף הלה לשהות בישראל גם בעקבות ביטול ומחיקת עתירתו הקודמת ביום 1.1.03, מבלי שכוחות הביטחון נקטו אמצעים ממשיים להרחקתו מישראל ומניעת שובו לגבולותיה".

יודגש כי דבר קיומה של העתירה הקודמת לא צוין בעתירה, אלא נלמד מתגובת המשיבים.

2.

בעתירה שלפנינו טוען העותר כי הוא זכאי לקבל מעמד בישראל מכוח נישואיו לעותרת. העותר טוען כי הוא שינה מצבו לרעה, ועבר לגור בנצרת עם העותרת וילדיו. העותרים טוענים עוד לפגיעה בזכותם לחיי משפחה. כן משיגים העותרים על הנימוק הביטחוני אשר בעטיו סורבה בקשתם בעבר.

המשיבים עותרים לדחיית העתירה על הסף. זאת הן משום קיומו של מעשה בית דין נוכח פסק הדין בעתירה הקודמת, הן משום חוסר נקיון כפיים בשל כך שהעתירה הקודמת לא הוזכרה בכתב העתירה הנוכחי. בצד האמור מציינים המשיבים כי נוכח חלוף הזמן פתוחה בפני העותרים האפשרות להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות, אשר תטופל בהתאם להוראות הדין ונהלי משרד הפנים. המשיבים מציינים עוד, כי עניינם של העותרים נכנס לכאורה לגדר החריג הקבוע בסעיף 3(1) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג – 2003 (להלן: חוק הוראת השעה),

שכן העותר יליד שנת 1969.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. החלטת המשיבים לסרב לבקשת העותרים ניתנה, כאמור, ביום 18.11.02. החלטה זו נדונה בפני בית משפט זה במסגרת העתירה הקודמת אשר נדחתה. בעתירה לא מוצגת כל טענה שלא ניתן היה להעלות במסגרת העתירה הקודמת. בנסיבות אלה, אין לעתירה עילה, ככל שמכוונת היא נגד החלטה זו (השוו: בג"צ 8917/06 עטא נ' שר הפנים (לא פורסם, 8.1.07; בג"צ 4047/05 פרחי נ' שר הפנים (לא פורסם, 28.6.05)).

בנפרד מן האמור נציין כי דין העתירה להדחות על הסף גם מחמת אי ניקיון כפיהם של העותרים שלא טרחו לגלות את עובדת קיומם של העתירה הקודמת ופסק הדין שניתן בה (השוו: בג"צ 974/94 זגארי נ' שר הפנים (לא פורסם, 27.6.94); בג"צ 6155/03 פלוני נ' שר הפנים (לא פורסם, 20.6.06)).

בצד האמור, כמובהר בתגובת המשיבים, פתוחה בפני העותרים האפשרות להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות, וזאת, בין היתר, משום שעניינם של העותרים נכנס לגדר החריג שבסעיף 3 לחוק הוראת השעה. יש להניח עוד כי במסגרת הדיון בבקשה כאמור, ככל שתוגש, תיבחן בשנית התנגדות גורמי הביטחון (אשר עמדה ביסוד החלטת הסירוב הקודמת) על בסיס התשתית המעודכנת.

סוף דבר – דין העתירה להידחות על הסף וכך אנו מורים.