בג"ץ 6899/98 אלמוג אלפרד נ. עיריית אשדוד

בפני בקשה למתן פרטים נוספים.

1.עניינה של העתירה הוא בחוק העזר לאשדוד (שימור רחובות), תשל"ו1975- (להלן: "חוק העזר") וביישומו על ידי המשיבים.

סעיף 1 לחוק העזר קובע:

"'רחוב' - דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, גשר, רחבה או גינה שיש לציבור זכות מעבר בהם, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים, וכן כל מעבר המשמש או המכוון לשמש אמצעי גישה למספר בתים, לרבות סימני דרך, תעלות, ביבים וחפירות שברחוב או בצידי הרחוב.;"

סעיף 3 לחוק העזר קובע:

"(א) לא יציב אדם ולא יעמיד ברחוב, ללא היתר או שלא לפי תנאי ההיתר, מיתקן חפץ מכשיר או מכונה כלהלן...וכן מיתקן להעמדת סחורה או להצגתה בחזית חנות...

(ב) ראש העיריה רשאי לתת היתר בכתב להעמיד ברחוב כיסאות שולחנות או פרגודים...או כל מכונה אחרת או כל מכשיר אחר...מתן ההיתר או סירוב לתיתו, קביעת תנאי נתינתו, התלייתו וביטולו מסורים לשיקול דעתו של ראש העיריה.

(ג) בעד היתר כאמור בסעיף קטן (א), ישלם המבקש אגרה בסך..."

2.המבקשים, בעלי חנות המצויה במרכז מסחרי באשדוד, עתרו נגד המשיבים, עקב חיובים מחיובים שונים שהטילה עליהם המשיבה מס' 1 עקב החזקתם בחנות. לענייננו, רלוונטית טענתם, לפיה מחייבים אותם המשיבים בקבלת היתר ובתשלום אגרה עבורו על הצבת מתקנים וסחורה בחזית חנותם, בשטח שאינו שטח ציבורי אלא חלק מן הרכוש המשותף בבניין בו מצוייה חנותם. ביום 14.10.99, בעקבות דיון שהתקיים בעתירה , הוצא צו על תנאי "לגבי שאלת החוקיות של סעיף 3 בחוק העזר לאשדוד (שימור רחובות), תשל"ו1975-, הקובע חובה לשלם אגרה בעד היתר גם עבור הצבת חפצים או מתקנים ברחוב שהוא רכוש פרטי של מבקש ההיתר."

3.בתצהיר התשובה שהוגש מטעם המשיבים מתייחס המצהיר, מנכ"ל המשיבה מס' 1, לחובתה של המשיבה מס' 2 (מכח סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") למנוע מכשולים והסגת-גבול ברחוב, לאיזון הראוי בחוק העזר "בין האינטרס של עובר האורח לנוע בחופשיות ובבטחה ברחובות העיר לבין האינטרס של הסוחרים להציב את מרכולתם גם מחוץ לחנותם" (סעיף 10 לתצהיר), ולתחולת חוק העזר גם על "רחוב פרטי", נוכח הגדרת "רחוב" בחוק העזר, בפקודה ובפרשנות. לסיכום חלק זה אומר המצהיר:

"משהסקנו כי עפ"י הוראות חוק העזר, פקודת העיריות ופקודת הפרשנות והן לאור ההלכה הפסוקה, 'רחוב' יכול גם שיהיה בתחום הפרט הרי שהוראות חוק העזר הן בקשר להסרת מכשולים מהרחוב והן בקשר להסדרת הצבת סחורות מתקנים וכיוצ"ב ב'רחוב' חלות הן על רחוב פרטי והן על רחוב שאינו פרטי, שכן הגבלת הצבת סחורות מתקנים ברחחוב הגם שהיא מהווה הגבלה של זכות הפרט, מטרתה העיקרית היא מניעת מפגעים והיא משרתת את טובת הכלל...ויודגש כי חובת העיריה למנוע הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העיריה שהוסמכה על ידיו ולכן מחובתה של העיריה למנוע מכשולים לעוברים והשביםב'רחוב' בין אם הוא רחוב פרטי ובין אם מדובר ברכוש שאינו רכוש הפרט." (סעיפים 18-19 לתצהיר).

4.לאחר הגשת תצהיר התשובה פנה בא כח המבקשים למשיבים (ביום 22.12.99) בבקשה למתן פרטים נוספים. בבקשה התבקשו המשיבים להודיע, האם האמור בתצהיר התשובה מטעמם מתייחס גם לבעלי חנויות בקנינים, האם המעברים בקניונים מהווים אף הם "רחוב", האם בעלי חנויות בקנינונים נדרשים לקבלת היתר ולתשלום אגרה לשם הצבת מתקנים וסחורה במעברים ובשטחים המשותפים בקניונים. פנייתו זו נענתה בשלילה במכתבה של באת כח המשיבים (מיום 27.3.00). במכתב זה נומקה הדחיה בכך שלהסדרים הנ"ל אין כל רלוונטיות לנשוא העתירה, ולפיכך אין מקום להיעתר לדרישתכם.". לפיכך הוגשה הבקשה שבפני.

5.בדיון שבפני טענה באת כח המשיבים, כי הואיל והצו-על-תנאי שהוצא עוסק בחוקיות סעיף 3 לחוק העזר, ולא באופן אכיפתו, אין הפרטים המבוקשים רלוונטיים לדיון בעתירה, ולפיכך אין חלה עליה חובה לגלותם. עוד טענה בא כוח המשיבים, כי ככל שהמידע לעניין זה ידוע למבקשים, לטענתם, הם יכולים להביאו במסגרת תצהיר מטעמם ואין הם נדרשים להליך שבפני. בהתייחסה לרע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (1) 705 ולע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עירית קרית ביאליק , לא פורסם (ולפסקי דין אלה אתייחס מייד), טענה באת כחם של המשיבים, כי מאלה עולה, כי חנותם של המבקשים מצויה ב"רחוב", מה שאין כן חנויות המצויות בקניון, כך שממילא אין אותו דין חל על שני סוגי החנויות.

6.מטרותיו של הליך הפרטים הנוספים (המוסדר בתקנות 11-13 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד1984- (להלן תקנות הבג"צ) הן:

"האחת - להביא לידי צמצום המחלוקת על ידי הגדרה מדויקת של טענה כללית או סתמית והשניה - לגרום להבהרת עמדת בעל דין על מנת לאפשר לצד שכנגד לכלכל צעדיו ולהשיב". (בשג"ץ 365/86 קסטלניץ (טאוב) נ' טאוב , לא פורסם; בג"ץ 3546/98 ש.ח. מהנדסים ויועצים בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות , לא פורסם)

בבואם לבחון בקשה לפרטים נוספים יידרשו בית המשפט או הרשם גם לשני מבחנים נוספים: רלוונטיות הפרטים המבוקשים לעתירה ו"קרבתו" של המידע המבוקש לבעל הדין שממנו נדרשים הפרטים (וראו: בג"ץ 3330/97 עירית אור יהודה נ' ממשלת ישראל ואח' , לא פורסם, בג"ץ 1476/98 אילנה בן עזרא, עו"ד נ' שר התעשייה והמסחר , לא פורסם).למותר לציין, כי ההכרעה בעניין הרלוונטיות אינה אלא הכרעה לכאורית, במידה ובהיקף הנדרשים לשם הבקשה למתן פרטים נוספים. המותב שיידרש לגופה של עתירה הוא שיכריע בסוגייה, במלוא היקפה.

7.בעניננו מונחת על הפרק חוקיותו של סעיף 3 לחוק העזר. בבואו לבחון סוגיה זו, יידרש, בית המשפט, מטבע הדברים לתוכנו של הסעיף, היינו לפרשנותו. ולענין זה נודעת חשיבות לתכליות שביסוד פקודת העיריות וחוק העזר (וראו, לדוגמא: בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם אוכלוסין , פ"ד מז (1) 749, 769; בג"ץ 3480/91 אורי ברגמן נ' הוועדה לבניה למגורים ולתעשייה , פ"ד מז (3) 716, 729). עקרון השוויון הוא אחד מעקרונות היסוד העומדים בבסיס שיטתנו המשפטית (וראו, לדוגמא: בג"ץ 507/81 אבו חצירא נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד לה (4) 561, 585; ע"א 7504/95 גאנם יאסין נ' ימין ישראל , פ"ד נ (2) 45, 59-60; בג"ץ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לענייני דתות , פ"ד מב (2) 221, 274). ככזה הוא מהווה "גורם מרכזי בגיבוש תכליתו של דבר החקיקה" (וראו: א. ברק, פרשנות במשפט (כרך שני: פרשנות החקיקה), בעמ' 433). עקרון השוויון, כעקרונות יסוד אחרים, משמש איפוא לשם בירור תוקפו של דבר חקיקה והוא עשוי להביא לבטלותו ( שם , בעמ' 433-434). אי לכך, במסגרת בחינת תוקפו של סעיף 3 הנ"ל נודעת חשיבות לשאלת תוכנו ופרשנותו של הסעיף - לרבות הפרשנות שניתנה לו על ידי הרשות שהתקינה אותו: על הרשות להבהיר האם היא רואה אותו כסעיף החל על כל העסקים שמאפייניהם שווים או דומים ? או שמא היא רואה אותו כסעיף שתחולתו מוגבלת ובלתי שוויונית - מכבידה על בעל עסק אחד ופוטרת את עמיתו מחבות? האם אותם אינטרסים העומדים ביסוד חקיקת הסעיף לגבי עסקים דוגמת עסקם של המבקשים אינם יפים לעניין עסקים דומים הפועלים בקניונים?

8.משכך הם פני הדברים, נודעת, להשקפתי, רלוונטיות (ולו רלוונטיות לכאורית) לתוכנו ולתחולתו של סעיף 3 - בראייתם של המשיבים. ולעניין זה: להחלתו על "רחובות" המצויים בקניונים. עיינתי בפסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט זה ברע"פ 6795/93 ובע"א 9368/96 הנ"ל, ולא מצאתי בהם אמירה השוללת את תוקפה של ההשוואה שמנסים המבקשים לערוך בין חנותם לבין חנויות המצויות בקניון: ברע"פ 6795/93 נדון עניינו של קניון "ובו חנויות שלידן שטחים מרוצפים מקורים ופתוחים לציבור המובילים מן הרחוב הראשי אשר ליד הבנין שבו הקניון ולאורך החנויות והמיועדים לתנועת הציבור" ( שם , בעמ' 707) - ובית המשפט ראה בקניון "רחוב" לעניין חוק העזר שהיה בפניו (חוק עזר מקביל חוק העזר נשוא העתירה כאן). בע"א 9368/96 הבחין בית המשפט בין השיקולים השונים לעניין הטלת ארנונה לבין השיקולים לענין הצבת חפצים ברשות הציבור, תוך יצירת מפגע ומכשול, כך שקביעותיו לעניין חבות בארנונה אינן רלוונטיות לענייננו. משכך הם פני הדברים, קמה, לשיטתי, רלוונטיות לכאורית של הפרטים המבוקשים על יד המבקשים.

9.משנתמלאו, לשיטתי, התנאים שעניינם הבהרת השאלה שבמחלוקת ורלוונטיות המידע המבוקש, איני רואה צורך להרחיב בבחינת יתר התנאים: הפרטים המבוקשים אינם רחבי היקף ואין הם עשויים להכביד על הדיון העתידי או להרחיב את היקף הדיון באופן המונע היענות לבקשה. למותר לציין, כי הפרטים המבוקשים מצויים, בראש ובראשונה, בשליטתם של המשיבים. אפשר שהמבקשים יכולים להצהיר על מראה עיניהם ולספק בכך מידע חלקי וא-פורמלי באשר לסוגיה שבמחלוקת, אך אין בידיהם הכלים או הנגישות המאפשרים את פריסת התמונה המלאה והמהימנה בפני בית המשפט העליון.

10.אני מורה איפוא למשיבים להשיב על בקשת המבקשים לפרטים נוספים (וליתר דיוק בסעיפים 3 א-ו לבקשה). וזאת תוך חמישה עשר יום ממועד המצאת ההחלטה. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בסך 2,500 ש"ח.