בג"ץ 6981/97 סיעת מרצ במועצת העיר פתח תקוה נ. ועדת השרים שלפי חוק שירותי

זו, וכי נוסיף ונורה שהגב' גינצברג תהא חברת המועצה הדתית האמורה.

ביום 3 בנובמבר 1998 עשינו מוחלט את הצו על-תנאי (תוך חיובם של המשיבים מס' 1 ו2- לשלם לעותרות הוצאות ושכר-טירחת עורך-דין בסכום של 30,000 ש"ח), והורינו כי הגב' גינצברג, תהא - בנוסף לאנשים אחרים - חברת המועצה הדתית בפתח-תקווה. כן הורינו את השר לענייני דתות כי ימלא את חובתו הקבועה בסעיף 6(ב) לחוק שירותי הדת, ויביא לפירסום ברשומות - עד ליום 16.11.98 - את הרכבה החדש של המועצה הדתית בפתח-תקווה. בשולי החלטתנו הוספנו ואמרנו כי את נימוקינו להחלטתנו ניתן בנפרד. הינה הם הנימוקים.

2.ענייננו הוא בדרכי הרכבתה של מועצה דתית על-פי חוק שירותי הדת. היום יוצא מלפנינו פסק-דין מפורט בנושא הרכבתה של מועצה דתית (בג"ץ 4247/97 ו921/98- - סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים ואח' נ' השר לענייני דתות ; סיעת מרצ במועצת עיריית ערד ואח' נ' ועדת השרים הפועלת לפי חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א1971- ; טרם פורסם) ובו דנים אנו באריכות במיקצת מן הנושאים שעלו לפנינו בעתירה הנדונה. פסק-דין זה נכנה להלן: פרשת סיעת מרצ בירושלים . מתוך שבאותו פסק-דין הארכנו, נוכל זו הפעם לקצר.

המיתווה הנורמטיבי (כללי)

4.שלוש רשויות הן המרכיבות מועצה דתית, ובמעשה-המרכבה ארבעה שלבים. בשלב הראשון מציעות שלוש הרשויות - השר לענייני דתות (להלן נכנה אותו - שר הדתות), הרשות המקומית והרבנות המקומית - כל אחת מהן, את מועמדיה בהתאם למיכסה שנקבעה לה (סעיף 3(א) לחוק); בשלב השני מחוות הרשויות את דעתן, אהדדי, על מועמדיהן של שתי הרשויות האחרות (סעיף 4 לחוק); השלב השלישי הוא, שבהתגלע חילוקי-דעות בין הרשויות מכריעה בהם ועדת שרים שחבריה הם ראש הממשלה, שר הדתות ושר הפנים, או נציגיהם (סעיף 5 לחוק); בשלב הרביעי

רשאי שר משרי הממשלה לערער על החלטתה של ועדת השרים, ובערעור אמורה להכריע הממשלה.

האחריות הכוללת להרכבתה של מועצה דתית רובצת לפיתחו של שר הדתות, וכהוראת סעיף 6(א) לחוק, שומה עליו לחדש את הרכבה של כל מועצה דתית "בתום שישה חודשים מיום בחירת המועצה של הרשות המקומית". ראו: פרשת

סיעת מרצ בירושלים , שם, פיסקאות 3 עד 5 לחוות-דעתי.

בענייננו עתה - כפי שהיה בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בקריית-טבעון ובערד - חדל שר הדתות - נדייק: חדלו שרי הדתות לדורותיהם - ולא מילאו את חובתם לחדש את פניה של המועצה הדתית בפתח-תקווה כהוראת המחוקק. הנה-כי-כן, המועצה הדתית בפתח-תקווה מכהנת באותו הרכב מאז כוננה בשנת 1988. ביום 2.11.93 נערכו בחירות למועצת העירייה, וכציוויו של המחוקק בסעיף 6(א) לחוק שומה היה על שר הדתות לחדש את הרכבה של המועצה עד לתחילת חודש מאי 1994. ואולם עד ליום שמיעתה של העתירה - בחודש נובמבר 1998 - לא חודש ההרכב.

5.בבחירתם של מועמדים לחברות במועצה דתית, על הרשויות המרכיבות מועצה לתת דעתן לשתי אמות-מידה אלו: אחת, לשאלה אם מייצגים הם גופים ועדות המעוניינים בקיומם של שירותי דת יהודיים, ושתיים, להתאמתם של המועמדים לשמש חברי מועצה דתית. ובלשון סעיף 4 לחוק: שלוש הרשויות המרכיבות מועצה דתית אמורות לחוות דעתן, אהדדי, על המועמדים "מבחינת התאמתם לשמש חברי המועצה ומבחינת ייצוגם המתאים של הגופים והעדות המעוניינים בקיומם של שירותי הדת היהודיים ... במקום".

נושא הייצוג, כשהוא לעצמו, אינו שנוי במחלוקת בין בעלי-הדין, וממילא לא נרחיב בו. כל שבעלי-הדין חלוקים עליו הוא בנושא "התאמתה" של הגב' גינצברג לשמש חברה במועצה דתית, ועל-כן נרכז מבטנו זה בנושא זה בלבד.

עיקרי העובדות שלעניין

6.כפי שהערנו לעיל, אמורה היתה המועצה הדתית בפתח-תקווה לחדש פניה - בעקבות הבחירות שהיו למועצת העירייה בחודש נובמבר 1993 - באמצעה של שנת 1994. מאז אותה עת נתגלגלו הליכי-המרכבה לאיטם במהלכים רבים, ואולם אנו לא נעמוד עתה אלא על אותם מהלכים האוצלים על חילוקי-הדעות בין בעלי-הדין.

7.מועצת עיריית פתח-תקווה בחרה בחודש יולי 1994 במועמדיה למועצה הדתית, והגב' גינצברג נמנתה עם אותם מועמדים. משנעצרה עגלת-המרכבה בהילוכה, עתרה מרצ פתח-תקווה, ביום 14.5.95, לבית-משפט זה (בג"צ 3000/95), בבקשה כי נורה את ראש הממשלה להביא את נושא הרכבה החדש של המועצה הדתית בערעור לפני ועדת השרים, וכי נוסיף ונורה את שר הדתות לחדש את הרכבה של המועצה הדתית בפתח-תקווה.

לא יצאו יומיים מאז הוגשה העתירה, וביום 16.5.95 (ט"ז באייר תשנ"ה) שלח הרב ברוך שמעון סלומון, הרב הראשי לפתח-תקווה וראש אבות-בתי-הדין במקום, את שמות מועמדי הרבנות לכהונה במועצה הדתית. בשולי המכתב מצאנו הערה זו:

"הערה!

אם ח"ו יכנסו נציגים רפורמים או נשים למועצה מכתב זה בטל ומבוטל, כי לא יהיה לרבנים כל קשר למועצה (אנטי) דתית כזו."

לשון אחר: "נציגים רפורמים או נשים" מקומם - אליבא דרבנות מקומית - אל-מחוץ לגדר הסובבת את המועצה הדתית. כך, איפוא, נתגלעו חילוקי דעות בין הרשויות האמורות להרכיב את המועצה דתית.

8.ועדת נציגי השרים - שתפקידה הוא, כפי שראינו, לשבת בערר ולהכריע בחילוקי-דעות שנתגלעו בין הרשויות - נתכנסה לדיון בחודש מאי 1996, והרב סלומון הוזמן להשתתף בדיונים. לקראת הדיון המיועד שלח הרב סלומון, ביום י"ט באייר תשנ"ו (8.5.96), מכתב לוועדה, והרי הוא המכתב ככתבו וכלשונו:

"לכבוד

ועדת נציגי השרים

לענייני המועצות הדתיות

ירושלים

הוזמנתי במפתיע ע"י ועדת השרים כדי לדון בעניין ההרכב של חברי המועצות הדתיות בארץ ובעיר פתח-תקוה.

וכבר כתבתי ביום ט"ז אייר תשנ"ה על התנגדות מוחלטת לשלב נשים בין חברי המוה"ד וכן בהרכב המוצע ע"י המפלגות מצוים חברים אשר ארחות חייהם אינם ע"פ מסורת ישראל בעיקרי היהדות, כגון שמירת שבת ומועדים, תפילה וקדושת הבית, ונראה כי לא יתכן שמועצה דתית שעיקר תפקידה הוא להיות ממונה על מערכת עניני הדת ולדאוג לקיום והתפתחות של בתי כנסת, מקוואות, כשרות, נישואין כדת משה וישראל, יהיו חברים בה מי שאינו אמון על עקרונות מקודשים אלו.

אבקש כי מן הראוי לקיים בנושא זה דיון יסודי ומעמיק ומתוך קוצר הזמן לבוא בדברים עם נציגי הסיעות בעיר ולשכנעם בצדקת עמדה זו, כאשר היה מקובל כל השנים שנציגי כל הגורמים היו שומרי מסורת, לפיכך צריך לדחותו למועד רגוע יותר מבחינה ציבורית על מנת להתייחס לנושא לגופו מתוך יישוב הדעת ואחריות רבה. ולא בחפזה בטרדות הימים האלה.

לתשובתכם החיובית מצפה .

בכבוד רב,

( - )

הרב ברוך שמעון סלומון

הרב הראשי וראב"ד לפתח-תקווה"

ישיבתה של ועדת נציגי השרים בחודש מאי 1996 לא העלתה דבר, וכך אירע גם לישיבה שהיתה ביום 21.7.97. הכרעה נפלה לבסוף בישיבתה של ועדת נציגי השרים מיום 14.9.97. בישיבה זו העלה הרב אבנר עמר, נציג שר הפנים, את טיעוני הרב המקומי בהתנגדות לגב' גינצברג, וכך מדווח לנו הפרוטוקול (בין השאר):

" הרב עמר מסכם את המצב העובדתי ומציין כי הרב המקומי סירב להצטרף לחוות הדעת ההדדית, מחמת מועמדותה של גב' גינצבורג, מועמדת מטעם סיעת מרצ.

............

עו"ד שפר : מועצת העיר אישרה את הרשימה. אם מדובר בפסילה מטעמים אישיים, היה מקום להזמין את המועמדת ולשמוע את תגובתה לטענה שהיא אנטי-דתית.

הרב עמר : הרב סלומון הודיע כי נציגת מרץ, גב' גינצבורג, עלולה להפריע לעבודתה התקינה של המועצה הדתית, בהיותה אנטי-דתית. בידי ראיון עיתונאי שנתנה וממנו עולה כי דעותיה בעניין מנהגים יהודיים בסיסיים מנוגדות להלכה היהודית.

לאור עמדתו של עו"ד שפר מבקש הרב עמר שהות של שבועיים כדי לראיין את גב' גינצבורג.

עו"ד מני : כבר בדיון הראשון ייעצתי לעשות כן. כיום יש אילוץ זמנים מכוח החלטת בג"צ.

מר קולה : מצטרף לדברי הרב עמר. מבקש שיו"ר הוועדה יפנה עוד היום לסיעת מרץ ויבקש ממנה שם חלופי, במקום גב' גינצבורג. השם שיתקבל ייבחן ע"י מר קולה מול הרב סלומון. מר קולה יעדכן את חברי הוועדה. אם לא יתקבל שם כאמור או שהמועמד שיוצע יאחז אף הוא בתפיסות המנוגדות לדת, ייערך בירור בקרב מועמדי מרץ לעיריה, שמא יימצא בהם מי שיכול ושיסכים למלא את התפקיד. אם גם בירור זה לא יצלח, מוצע למנות את המועמד של הרב מלכה ז"ל - שמעון אזולאי.

המלצת הוועדה

מחליטים לבצע את המוצע על ידי מר קולה. אביגדור קולה ירכז את הפעילות וישלים אותה בתוך ארבעים ושמונה שעות מקבלת ההחלטה (14.9.97 שעה 10:00). מר קולה יעדכן את הוועדה טלפונית.

הרב עמר : מתנגד ומודיע כי שר הפנים עתיד לערער על ההחלטה בפני הממשלה מפאת אי חוקיותה."

בשולי חתימתו הוסיף הרב עמר הערה זו (בכתב-יד): "אני מסתייג ומתנגד להחלטה הנ"ל משום הליקויים הרבים שיש בה". מה היו אותם "ליקויים רבים" - סתם הרב עמר ולא פירש.

9.כך החליטה ועדת נציגי השרים לפסול את מועמדותה של הגב' גינצברג לחברות במועצה הדתית, וכך נקבע כיצד יימצא לה מועמד חלופי ובלבד שאף-הוא לא "יאחז ... בתפיסות המנוגדות לדת ...".

בעקבות החלטת הוועדה העלה מר קולה, נציג שר הדתות בוועדה, את שמו של מר ששון ששון כמועמד מטעם מרצ, והוועדה אישרה מועמדות זו. מועמדותו של מר ששון הוסכם עליה בלא שאיש נועץ בסיעת מרצ - סיעה אשר מר ששון אמור היה לייצגה - ומר ששון עצמו אף הודיע למר קולה כי אין הוא (מר ששון) יכול להסכים למינוי שכן רק מרצ פתח-תקווה מוסמכת לדון בהחלפת המועמד מטעמה.

לאחר החלטתה של ועדת נציגי השרים, נדחתה העתירה שהיתה תלויה ועומדת לפני בית-המשפט (בג"ץ 3000/95); שכן אותה עתירה לא נועדה, בעיקרה, אלא להביא לכך שוועדת השרים תחליט בנושא שהועמד על סדר-יומה.

10.עתירה יוצאת ועתירה באה: העתירה בבג"צ 3000/95 יצאה את ביתנו ותחתיה באה העתירה הנוכחית. עתירה זו שלפנינו הוגשה לבית המשפט ביום 25.11.97, ויומיים לאחר מכן - ביום 27.11.97 - הגיש שר הפנים, מר אליהו סויסה, ערר לממשלה על החלטתה של ועדת נציגי השרים. כְּתַב-הערר נשלח אל מזכיר הממשלה, וזו לשונו:

"אני מבקש לערער על החלטת ועדת נציגי השרים לענין הרכב המועצות הדתיות שנערכה ביום 14.9.97 בנוגע להרכב מועצה דתית פתח-תקווה.

את הנימוקים לערעור אפרט בישיבת הממשלה כשיובא הנושא לדיון".

לאחר הגשת הערר טענו המשיבים לפנינו כי אין עוד מקום לדון בעתירה, שהרי נושא העתירה תלוי ועומד לפני הממשלה. בקשתם היתה איפוא כי נדחה את העתירה. "כאשר תתקבל החלטה על ידי הממשלה או על-ידי מי שיוסמך על ידה לדון בערר" כך הוסיפו המשיבים וטענו "תוכלנה כמובן העותרות לשוב ולפנות לבית המשפט, אם וככל שיהיה צורך בכך".

מספר פעמים דחינו את המשך שמיעתה של העתירה, ולבסוף - ביום 14.9.98 - נתקבלה בבית-המשפט הודעת הפרקליטות ולפיה החליטה הממשלה, ביום 9.8.98:

""להסמיך את השר יצחק לוי ואת השר אליהו סויסה לדון על דעת הממשלה בעררו של שר הפנים על החלטת ועדת השרים שלפי חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א1971-, בעניין הרכב המועצה הדתית פתח-תקווה, ולקבל ההחלטה בערר בתוך שבוע".

השרים לוי וסויסה אמורים היו להחליט בערר בתוך שבוע מיום ההחלטה, לאמור, עד ליום 16.8.98. מועד השבוע שנקצב חלף-עבר; רדפו אותו שלושה שבועות נוספים; אך החלטה בערר לא נעשתה. וכך, ביום 28.9.98, ובהסכמת פרקליטות המדינה, הורינו את הממשלה בצו מוחלט כי תחליט עד ליום 13.10.98 בערר התלוי ועומד לפניה. גם צו זה לא קויים, ובכל-זאת נעתרנו לבקשת הפרקליטות והארכנו - ביום 15.10.98 - את מועד הביצוע עד ליום 27.10.98. אלא שזו הפעם הוספנו והחלטנו כך:

"אנו מחליטים כי הימנעות הממשלה מקבלת החלטה בערר עד המועד שנקבע [קרי: 27.10.98] תהיה שקולה להחלטת הממשלה לדחות את הערר. במקרה זה נקיים את הדיון ביום 3.11.98 על יסוד הטענות שבעתירה, על בסיס ההנחה שהערר על ההחלטה של ועדת השרים נדחה על ידי הממשלה."

11.בדיון שהיה לפנינו ביום 3.11.98 הודיענו עורך-דין שפר, בא-כוח המדינה, כי גם זו הפעם לא נתכנסו השרים לוי וסויסה להחליט בערר. נאמנים להחלטתנו האחרונה, ראינו את החלטתה של ועדת השרים כהחלטה נושא הדיון, ושמענו טיעונים מפי באי-כוח בעלי-הדין. לאחר שמיעת הטיעונים עשינו את הצו מוחלט כאמור ברישה של דברינו.

השאלות השנויות במחלוקת - עיון ודיון

12.השאלה המרכזית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין היא: האם בדין - או שלא-בדין - החליטה ועדת השרים לפסול את מועמדותה של הגב' גינצברג לכהן כחברה במועצה הדתית בפתח-תקווה? בהחליטה את אשר החליטה, כפי שראינו, אימצה ועדת השרים - להלכה ולמעשה - את התנגדותה של הרבנות המקומית, ומכאן נדע כי השאלה הנשאלת מגלגלת עצמה - בראש ובראשונה - אל פיתחה של הרבנות. והשאלה היא: האם העלתה הרבנות המקומית טעם ראוי לפסילתה של הגב' גינצברג לכהונת חברות במועצה הדתית? ומכאן: האם רשאית היתה ועדת נציגי השרים לאמץ את התנגדותה של הרבנות ולעשותה תשתית להחלטת הפסילה? טענות אלו, בדרכן, גוררות אחריהן טענות-מישנה הנדרשות מתוך מהלך הדברים שהיה, ועל מיקצת מטענות-מישנה אלו ניתן דעתנו בהמשך דברינו.

הבה נעמוד על טענות העותרות, ונוסיף וניתן דעתנו לדין החל.

13.סקירת המהלכים שהביאו להחלטתה האחרונה של ועדת נציגי השרים תלמדנו, כי הרבנות המקומית שינתה טעמה מעת לעת, וכי טיעוני-פסלות שהעלתה בראשית נגד מועמדותה של גב' גינצברג לא אצרו כוח עד לסופם של ההליכים.

בתחילה התנגדה הרבנות למועמדותה של הגב' גינצברג אך באשר אשה היא - אשה ולא איש. הנה-כי-כן, במכתבו מיום 16.5.95 (פיסקה 7 לעיל) כותב הרב סלומון כי לא יהיה לרבנות כל קשר למועצה אם "ח"ו ייכנסו [למועצה] נציגים רפורמים או נשים", שכן מועצה כזו תהא מועצה "(אנטי) דתית". ומחשש שמא לא יובן כהלכה, הוסיף הרב סלומון וכתב אל הוועדה ביום 8.5.96 כי "[] כבר כתבתי ביום ט"ז באייר תשנ"ה [16.5.95] על התנגדות מוחלטת לשלב נשים בין חברי המוה"ד ...". ובכן, הרבנות המקומית מתנגדת למועמדותה של הגב' גינצברג אך באשר אשה היא. יש לשבח את הרב סלומון על גילוי-הלב ועל כך שאין הוא מנסה ללכת סחור-סחור. ואולם לגופם של דברים יש להבין את התנגדותו כפשוטה: אשה, אך באשר אשה היא, אינה ראויה לשמש חברה במועצה דתית; ואם "חס-וחלילה" תיכנס אשה כחברה למועצה, כי אז תהא זו מועצה "אנטי דתית".

בוש אני ונכלם בבואי להסביר ולנמק על-שום-מה התנגדות זו למועמדותה של גב' גינצברג - התנגדות אשר כמו באה אלינו מימים אחרים וממקומות אחרים - היתה כאבק פורח וכרוח רעה אשר לא נשית אליה את ליבנו. הפליה זו שבין גבר לבין אשה - לרעת האשה, למותר לומר - יש בה כדי לקומם בני-תרבות, ואנו מתקשים להעלות על דעתנו כי טענה זו תעבור את מיפתן ביתנו. ראוי לה לטענה כי תדשדש בפרוזדור; אל הטרקלין לא תיכנס ונעשה לְשַלְּחָה מעל פנינו למרחקים. אכן, כבר פסקנו כי "אי-הכללת מועמד למועצה דתית, משום שהמועמד הוא אישה, נוגדת את עקרון היסוד של מערכת המשפט הישראלית, שלפיו אסורה הפליה מטעמי מין" (בג"צ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות ואח' פ"ד מב(2) 221, 240), והלכה זו קבועה ונטועה והיא עימנו כל העת. איש לא יהין להזיזה ממקומה והיא מעקרוני-היסוד של משפטנו כולו. ראו עוד: בג"צ 953/87, 1/88 פורז

נ' שלמה להט, ראש עירית תל-אביב-יפו ואח' פ"ד מב(2) 309, 333; בג"ץ 413/94, 454 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מח(5) 501); בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה

(טרם פורסם).

14.המסקנה הנדרשת מכאן אחת היא, אחת בלבד: אם אימצה ועדת נציגי השרים לעצמה טעם זה שהעלתה רבנות פתח-תקווה, ניגעה החלטתה באותו נגע שהיכה בטעמה של הרבנות; ומה הטעם פסול-מכל-פסול הוא, כן יהא דין החלטתה של ועדת נציגי השרים.

15.הרבנות המקומית לא טרחה להביא לפנינו את גירסתה, ואף שצורפה כמשיבה לעתירה - והוזמנה לישיבות בית-המשפט - לא שמענו מפיה, במישרין, דבר וחצי-דבר. למדים אנו על עמדתה אך מתוך עיון בכתובים, ומהם ידענו מה היו טעמיה לפסילתה של הגב' גינצברג. מסתבר כי עד שהגיע הדיון אל ועדת נציגי השרים, שינתה הרבנות את טעמה. בדיון לפני הוועדה לא עוד העלתה הרבנות התנגדות למועמדותה של הגב' גינצברג אך באשר אשה היא, אלא ניסתה לטעון נגדה טענות מסוג אחר: טענות הנידמות על-פניהן לטענות ממין העניין; נידמות הן לטענות ממין הענין, וטענות ממין העניין אין הן.

16.מה היו איפוא טענותיה החדשות של הרבנות לפסילתה של הגב' גינצברג? טענותיה היו, כפי שראינו (נא עיינו בפיסקה 8 לעיל) כי גב' גינצברג היא "אנטי דתית" ועל-כן "עלולה [היא] להפריע לעבודתה התקינה של המועצה הדתית". ומנין לרבנות כי גב' גינצברג היא אנטי-דתית? אומר הרב עמר, נציג שר הפנים בוועדה, כי "בידי ראיון עיתונאי שנתנה [הגב' גינצברג] וממנו עולה כי דעותיה בעניין מינהגים יהודיים בסיסיים מנוגדות להלכה היהודית". לא הועילו דברי עורך-דין שפר (איש פרקליטות המדינה), כי "אם מדובר בפסילה מטעמים אישיים, היה מקום להזמין את המועמדת ולשמוע את תגובתה לטענה שהיא אנטי-דתית", והוועדה החליטה - פה אחד - לפסול את הגב' גינצברג.

הנמקתה זו של הרבנות - מפיו של חבר הוועדה הרב עמר - וכמותה החלטתה של ועדת נציגי השרים, בשתיים אין מתום: פצע וחבורה ומכה טריה.

ראשית לכל נאמר, כי ועדת נציגי השרים לא הניחה כל תשתית-עובדות ראויה שהיא להחלטתה. הוועדה משעינה את החלטתה על אמירתו של הרב עמר, כי פורסם בעיתון שהגב' גינצברג שוחחה עם עיתונאי, וכי מאותו ראיון עולה שהיא "אנטי-דתית". אנו את הכתבה בעיתון לא ראינו בעינינו, והמשיבים לא הואילו להציגה לפנינו. גם לא נמצא לנו כי הרב עמר טרח כלל להציג אותה כתבת-עיתון לפני ועדת נציגי השרים. האמנם ניתן לטעון ברצינות כי אמירה כוללנית מעין-זו של הרב עמר עשויה לשמש תשתית להחלטה על פסילתה של הגב' גינצברג? האמנם טענה סתמית מעין-זו שהשמיע הרב עמר - טענה הנזרקת אל חלל ישיבתה של ועדת נציגי השרים - די בה כדי לפסול אדם מהיותו מועמד למועצה דתית? פרקליטות המדינה לא טענה כן לפנינו, ובצדק כך. ראו עוד והשוו: בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת פ"ד מח(5) 412, 423-425 ; בג"צ 5483/95, 5655 גינדי ואח'

נ' שר הדתות ואח' פ"ד מט(5) 661, 676).

שנית, גם לו אמרנו כי אותה כתבה נסתרת מלמדת, לכאורה, על אופייה האנטי-דתי של הגב' גינצברג - ולא זו בלבד שלא אמרנו כן אלא שהיפוכם של דברים נאמר - גם אז, נזכור, כי "במקום בו אומרים לפסול מועמד פלוני בשל מעשה שעשה, והמעשה הוא מסוג המעשים המטילים דופי באדם" (בג"ץ 5621/96, 1366/97 מיכה הרמן - ראש עיריית אופקים נ' השר לענייני דתות , טרם פורסם; בפיסקה 54), קונה אותו אדם זכות שמיעה והשמעה. וועדת נציגי השרים לא זיכתה את חגב' גינצברג בזכות-יסוד זו. השופט זילברג לימדנו בפרשת ויקי לוי

הידועה (בג"ץ 10/59 ויקי לוי נ' בית הדין הרבני האזורי ,

תל-אביב-יפו , פ"ד יג 1182) כי כלל זה של "שמיעה תחילה" הינו כלל-יסוד גם במשפט העברי (שם, 1189-1188), והנה נמצא לנו כי ועדת נציגי השרים חטאה גם לכלל זה שכל מתחיל במשפטים יודע ומכיר. לשווא הזהיר עורך-דין שפר את חברי הוועדה כי אין הם רשאים לפסול את הגב' גינצברג אלא אם שמעו אותה תחילה. דבריו היו כרוח השורקת; ובעבור הרוח עשתה הוועדה כאשר עשתה.

17.כך אף לעניין הטעם לפסלותה של הגב' גינצברג. הרב עמר דיווח לוועדה כי למד מאותה כתבה מסתורית ש"דעותיה [של הגב' גינצברג] בעניין מינהגים יהודיים בסיסיים מנוגדות להלכה היהודית", ומטעם זה פסלה הוועדה את מועמדותה של הגב' גינצברג. ואולם, גם אם אמרנו שאכן כן הוא - לאמור: כי השקפת עולמה של הגב' גינצברג אינה מנתבת עצמה בדרך מיצוות ההלכה האורתודוכסית היהודית - גם אז ידענו מכבר כי אין בדבר כדי לפסול את מועמדותה לכהונה במועצה הדתית. שנינו, וחזרנו ושנינו, כי חבר מועצה דתית אינו חייב שיהא שומר-מיצוות ("דתי") - בין באורח-חייו בין בדיעותיו - או שיהא בעל כישורים מוכרים בהלכה היהודית. ראו והשוו: בג"צ 191/64 שמעון אלבז ואח' נ' שר הדתות פ"ד יח(4) 603, 610; בג"צ 568/76 הרב יצחק מאיר חרל"פ

נ' ועדת השרים פ"ד לא(1) 678, 680. סגי לו למועמד שאין הוא "אנטי-דתי", קרא: אין הוא מבקש לשלול את קיומה של הדת ואין הוא אומר לסכל הספקתם של שירותי דת יהודיים.

ועוד ידענו - ומכבר - כי השקפת-עולמו של מועמד, באשר היא, אסור לה שתמנע בעדו מהיותו חבר במועצה דתית; ראו והשוו: בג"צ 3551/97 ד"ר ג'ויס גילה ברנר נ' ועדת השרים (טרם פורסם); פרשת שקדיאל , שם, 237; סיעת מרצ בירושלים , שם, פיסקאות 7 עד 10 לחוות-דעתי, והאסמכתאות שם. וכך, למשל, "לא יהא זה תנאי-כשירות להיותו של פלוני חבר מועצה דתית, שהשקפת עולמו תהא השקפת עולם פלונית ... והימנותו של פלוני עם 'זרם' זה או אחר ביהדות - או השתייכותו לקהילה זו או אחרת - לא תבוא במנין ה'התאמה'. כל ישראל אחים; כל ישראל חברים; כל ישראל זכאים לשירותי דת, איש-איש בדרכו; וכל קהילה בישראל זכאית, על דרך העיקרון ובכפוף למיספרם המוגבל של חברי המועצה, כי קולה יישמע במועצה הדתית מפי נציגיה-שלה": פרשת סיעת מרצ בירושלים , שם, פיסקה 8 לחוות-דעתי.

אכן, "אנטי-דתי" הוא העויין את שירותי הדת והמבקש לסכלם. בעניינה של הגב' גינצברג לא בא לכך ולו בדל-ראיה. אדרבה: תשמענה אוזנינו את שמשמיעה אותנו הגב' גינצברג, בין השאר, בתצהירה שהוגש לבית-המשפט:

"5. חשוב לי להדגיש כי אני רואה עצמי כיהודיה ומנהלת את חיי ברוח היהדות ובהתאם לערכים שספגתי בבית אבי.

6.יש לי כבוד רב להשקפותיהם ולדעותיהם של אחרים ויחד עם זאת, אני רואה מקום לסובלנות ולפתיחות באופן שיאפשר שילוב של נשים וחברי זרמים לא-אורתודוכסים בחיים הדתיים.

7.אני תומכת בהשתתת החיים היהודיים במדינת ישראל על בסיס ההבטחות והערכים של מגילת העצמאות. יחד עם זאת, ברור כי בעצם רצוני וכוונתי לכהן במועצה הדתית, אני מביעה בכך את נכונותי לכבד את החוק הקיים, המסדיר ספוק השירותים הדתיים במתכונתם הנוכחית."

מי הוא-זה ואיזה-הוא שיאמר על גב' גינצברג כי אנטי-דתית היא?

כללם של דברים

18.מכל אלה נדע כי החלטתה של ועדת נציגי השרים תלויה על בלימה. ובהיעדר תשתית קורסת ההחלטה מאליה.

19.בשולי דברינו ביקשנו להעיר הערות אחדות על מיקצת מן ההליכים שהיו בדרך לפסילתה של הגב' גינצברג.

על הרכבה של ועדת השרים

20.בהתגלע חילוקי-דעות בין הרשויות המרכיבות מועצה דתית, וכהוראת סעיף 5 לחוק שירותי הדת, אמור הנושא לעלות להכרעתה של ועדת שרים שחבריה הם ראש הממשלה - והוא היושב-ראש - שר הדתות ושר הפנים, או נציגיהם. פשוטם של דברים הוא, שהחוק ביקש כי ההכרעה בחילוקי-דעות תיעשה בידי שלושה בעלי-סמכויות, אלה בעלי-סמכויות שהוא נוקב בתואריהם, או בידי נציגיהם. הלכה-למעשה יושבים בעררים נציגי השרים ולא השרים עצמם.

21.מה דין במקום שראש הממשלה או שר משני השרים האחרים תופש שתיים או אף שלוש כהונות מבין כהונות בעלי הסמכות על-פי הדין? הֲמתיר החוק לאותו אדם עצמו לשלוח שני נציגים לוועדת נציגי השרים? הנאמר כי במקרה מעין-זה קנה ראש הממשלה - או השר - זכות לשני קולות בוועדת הערר? הנה הוא ענייננו-שלנו: השר סויסה מחזיק בה-בעת גם בכהונת שר הפנים גם בכהונת שר הדתות, ובתוקף סמכויותיו אלו שלח לוועדת הערר שני נציגים: את מר אביגדור קולה - כנציג שר הדתות, ואת הרב אבנר עמר - כנציג שר הפנים. האם רשאי היה השר סויסה כך לקנות שני קולות בוועדה-של-שלושה? בפרשת סיעת מרץ בירושלים (לעיל), החליטה ועדת נציגי השרים לפסול את מועמדותם של הרב נעמה קלמן-אזרחי והרב אהוד בנדל לחברות במועצה הדתית. החלטה זו נתקבלה ברוב דעות של חברי הוועדה, ועם הרוב נימנו מר אביגדור קולה והרב אבנר עמר - נציגי שר הדתות ושר הפנים, כסידרם. קולו של המיעוט היה קולו של מר משה ליאון, נציג ראש הממשלה. לכאורה, הכל כשר וישר ותקין - רוב כנגד מיעוט - והרי זו הדימוקרטיה בטהרתה. האמנם כן? בחינת הדברים מקרוב תלמדנו כי השר סויסה הכריע את ראש הממשלה אך באשר זכה בשני קולות בוועדה, אחד בהיותו שר הדתות ואחד בהיותו שר הפנים.

22.כשאני לעצמי, תוצאה זו נראית מוזרה בעיניי, אם אנקוט לשון המעטה. לא התעלמתי מדברים שאמר בית-המשפט בפרשת זושא לוריא

(בג"ץ 680/81 זושא לוריא נ' השר לענייני דתות פ"ד לז(1) 709, 713-712), דברים העשויים - עשויים אך אינם חייבים - להוליכנו למסקנה כי מה שנעשה כדין נעשה; ואולם, מתוך שלא שמענו טיעונים מלאים בנושא זה, לא אמשיך ולא ארחיב.

מי הוא שיבחר בנציגה של סיעה

23.ועדת נציגי השרים פסלה את מועמדותה של הגב' גינצברג כמועמדת מטעם עיריית פתח-תקווה וכנציגתה של מרצ במועצה הדתית, והחליטה לבחור תחתיה במר ששון ששון. את דבר אמא-אבא - את מרצ פתח-תקווה - לא שמעו; גם את פי הנערה - את מר ששון ששון - לא שאלו. ועדת נציגי השרים היא שהחליטה מי יהא נציגה של מרצ (ושל העירייה) במועצה, ומחאתו של מר ששון כי לא הוא אלא מפלגתו תחליט מי יהא מועמדה, נישאה ברוח ועברה על-פני הוועדה.

החלטה זו קשתה עליי. לעת קביעת מועמדיה למועצה הדתית, ביקשה מועצת עיריית פתח-תקווה מן הסיעות בה כי יציעו את נציגיהן, וסיעת מרצ - ככל הסיעות האחרות - הציעה את מועמדיה. מועמדים אלה נתקבלו על דעת מועצת העירייה, ונכללו בין מועמדיה. ראו פיסקה 7 לעיל. לרקע זה, דומה עליי כי ועדת השרים לא היתה רשאית לנהוג כאשר נהגה, והוא מינהג פטריארך המשפחה, המחליט עבור זולתו ואת הזולת אף לא שאל. ראו והשוו: בג"ץ 5483/95, 5655 גינדי נ' שר הדתות , פ"ד מט(4) 661, 676-675; בג"ץ 4733/94, 6028, 7105 פרופ' יהודית נאות

נ' מועצת עיריית חיפה ; גבריאל שביט נ' המועצה המקומית קריית-טבעון ; סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים נ' מועצת עיריית ירושלים פ"ד מט(5) 112, 127-122. בפוסלה מועמד פלוני לחברות במועצה, ראוי היה לה לוועדת נציגי השרים - למיצער - שתבקש מאת מרצ כי תציע מועמד חלופי. את זאת היא לא עשתה. ראו עוד והשוו: פרשת סיעת מרצ ירושלים , שם, פיסקה 12 לחוות-דעתי.

על מועד הגשתו של ערר לממשלה

24.שר משרי הממשלה רשאי להגיש ערר לממשלה על החלטתה של ועדת השרים (או ועדת נציגי השרים), אך החוק לא קצב מועד להגשתו של אותו ערר. הדעת נותנת, עם זאת, כי ערר יוגש מייד בסמוך לאחר מתן אותה החלטה ששר מבקש לערור עליה. זו המהירות הראויה כהוראת סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-. נזכור כי החוק קצב אך שישה חודשים לחידוש הרכבה של מועצה דתית, וכי הליך הערר לממשלה הינו האחרון בשורה לא-קצרה של הליכים. הערר אמור לבוא, איפוא, לקראת תום המועד שקצב המחוקק לחידוש הרכבה של המועצה, ומכאן נלמד על המועד הקצר-ביותר שנקצב - מכללא, אמנם - להגשתו. אם אלה דברים ייאמרו על דרך הכלל, לא-כל-שכן מקום שהשר העורר או נציגו היו חברים בוועדה שעל החלטתה מבקש השר לערור.

נציגו של השר סויסה - כשר הפנים - היה חבר בוועדת נציגי השרים; עם מתן ההחלטה הודיע אותו נציג, הרב עמר, כי השר סויסה יערור על החלטה; ולמרות זאת לא הוגש הערר אלא כחודשיים ומחצה לאחר החלטתה של ועדת הנציגים: ההחלטה