פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
גבוה לצדק
בג"ץ
7251/18
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט א' שטיין
העותרים:
מיכל שתקאי ו-180 אח'
נ ג ד
המשיבים:
1. המועצה המקומית זכרון יעקב
2. מדינת ישראל, משרד הפנים – שר
הפנים
3. עמותת בית כנסת זכרון טוב שכונת
נוה הברון – זכרון יעקב, ע"ר
עתירה למתן צו על
תנאי
בשם העותרים:
עו"ד שחר לוינזון; עו"ד קרן
יעקב; עו"ד יוני שליו ריבה
בשם המשיבה 1:
עו"ד אלי וילצ'יק; עו"ד
רוית צימנט
בשם המשיב 2:
עו"ד פנחס גורט
בשם המשיבה 3:
עו"ד עודד נשר; עו"ד ענבר
שלח
פסק-דין
השופט ע' פוגלמן:
1.
העותרים קובלים על החלטה להקצות למשיבה 3 קרקע לשם הקמת בית כנסת. המשיבה 1 החליטה להקצות את הקרקע כאמור ביום 6.3.2018. המשיב 2 אישר ביום 20.8.2018 את ההחלטה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 190א לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950.
2.
ביום 15.10.2018 הוריתי לצדדים להגיש את עמדתם בשאלת קיומו של סעד חלופי, וביום 25.11.2018 התרתי לעותרים להגיב לתשובת המשיב 2. העותרים ציינו כי בלי אישור המשיב 2 אין תוקף להחלטת ההקצאה, ועתירה בשלב קודם של תהליכי ההקצאה נדחתה משום שהיא קדמה לאישור השר (בג"ץ 1580/15). העותרים הוסיפו כי משרד הפנים היה מעורב בתהליך ההקצאה. המשיבה 3 תמכה בעמדת העותרים וטענה כי העניין העיקרי והמהותי בעתירה מכוון להחלטה של המשיב 2. העותרים והמשיבה 3 הזכירו כי לאחר שינוי בנוסח פרט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן בהתאמה: פרט 8(א) ו החוק ), עתירה נגד החלטה של רשות מקומית שטעונה אישור של שר הפנים נתונה לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים, אלא אם כן עניינה העיקרי הוא החלטת השר. העותרים סבורים כי בענייננו החלטת שר הפנים היא "לב העניין".
הם הוסיפו כי, לפי פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים, הסמכות לדון בעתירה עודה נתונה לבג"ץ (עת"ם (מנהליים חי') 35125-08-16 סטולרו נ' עיריית עכו (2.11.2016) (להלן: עניין סטולרו )). להבדיל מהן, לעמדת המשיב 2, קיים בענייננו סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים, מכוח פרט 8(א) בנוסחו הנוכחי. המשיבה 1 הצטרפה לעמדת המשיב 2.
3.
לאחר שבחנתי את העתירה ואת עמדות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן בנסיבות העניין עומד לרשות העותרים סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בעבר אומנם נפסק כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין נתונה סמכות לדון בהחלטה (לרבות מחדל) של רשות מקומית שטעונה אישור של שר הפנים (בג"ץ 8375/03 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה האזורית חוף הכרמל , פ"ד נח(2) 97, 99–101 (2003) (להלן: עניין
אדם טבע ודין ); בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' עיריית רחובות , פ"ד סד(1) 331, 348–350 (2010)). לפסיקה מאוחרת יותר שתפיסתה שונה ראו בר"ם 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ , פסקה 17 (22.11.1016) (להלן: עניין מנהל הארנונה ). ראו גם בג"ץ 7672/16 גוזור אלקרמה נ' מועצה מקומית דאלית אל כרמל (5.3.2017) (להלן: עניין גוזור אלקרמה ).
4.
מכל מקום, בינתיים תוקנה התוספת הראשונה לחוק (סעיף 3 לצו בתי משפט לעניינים מינהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק), התשע"ו-2016, ק"ת 842, 842). כיום, בהתאם להוראת סעיף 5(1) לחוק ופרט 8(א), בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה נגד החלטה של רשות מקומית, אלא אם כן זו "החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, [ו]עניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים". לשון החוק ותכליתו ברורות: רק אם העניין העיקרי של העתירה הוא החלטת השר, לא תהיה לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירה, ברוח הדברים שנפסקו בבג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פתח-תקווה , פ"ד נא(5) 385, 395–399 (1997), ובעניין מנהל הארנונה .
5.
מן הכלל אל הפרט: בכתב העתירה מעלים העותרים טענות רבות נגד החלטת המשיבה 1. הם טוענים טענות מועטות נגד האישור שנתן המשיב 2. "אין לפנינו עתירה שעניינה העיקרי הוא החלטת שר הפנים, כי אם עתירה המכוונת ל[החלטת] המועצה ... בנושא הקצאת קרקע לבניין שישמש כמקום תפילה" (עניין גוזור אלקרמה , פסקה 4). על כן הסייג שבסוף פרט 8(א) אינו חל, ועומד לעותרים סעד חלופי בדמות עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
העתירה נדחית אפוא על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן
היום, י"ט בכסלו התשע"ט (27.11.2018).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט