בג"ץ 7323/16 בג"ץ 7323/16

השופט מ' מזוז:

1.

בעתירה שלפנינו מעלה העותר טענות נגד רשויות התביעה שמצאו לדחות את הערר שהגיש העותר על ההחלטה שלא להעמיד לדין את גב' מאי אבו חמדה (להלן: הנילונה ), תוך שינוי הסיבה לסגירה התיק נגדה מ"העדר ראיות מספיקות" ל"העדר אשמה".

2.

ביום 4.7.2012 הגיש העותר תלונה נגד הנילונה, לקוחתו בעבר, בגין זיוף מסמך. מסמך זה הוגש על-ידי הנילונה במסגרת תביעה אזרחית שהגיש העותר נגדה, לאחר שלטענתו לא שילמה לו בגין שירותים שסיפק לה. ביום 7.8.2013 החליטה פרקליטות מחוז ירושלים לסגור את התיק בשל העדר ראיות מספיקות, והעותר הגיש על כך ערר. ביום 25.7.2016 נשלח מכתב לעותר בו נמסר לו כי המשנה לפרקליט המדינה בחן את הערר שהגיש על החלטת פרקליטות המחוז ומצא לדחותו, וזאת לאור ממצאי החקירה שבוצעה בענין זה ונוכח כך שהמסמך האמור עומד בלב המחלוקת האזרחית בין העותר לנילונה. עוד נמסר לעותר במכתב זה על שינוי העילה לסגירת התיק נגד הנילונה ל"העדר אשמה".

3.

העותר טוען כי ההחלטה על דחיית הערר איננה סבירה, ואף איננה מנומקת כנדרש, ופוגעת בהרתעה מפני הגשת מסמכים מזויפים לבתי המשפט. כן נטען כי הפרקליטות לא עמדה בלוח הזמנים הקבוע לטיפול בערר על-פי הנחיות פרקליט המדינה. העותר אף מעלה טענות נגד הנחיות פרקליט המדינה עצמן – הנחיה 1.3 בענין סגירת תיקים בעילת "חוסר ראיות" ובעילת "העדר אשמה", והנחיה 1.11 בענין לוחות זמנים לטיפול בערר על החלטה לסגירת תיק.

4.

בתגובתה המקדמית טענה המדינה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר עילה להתערבות בשיקול דעת רשויות התביעה ולאור אי-צירופה של הנילונה כמשיבה לעתירה. נטען כי דין העתירה להידחות גם לגופה, היות שההחלטה על דחיית הערר סבירה וראויה, וניתנה לאחר שנבחנו כלל הראיות בתיק ונמצא כי אינן מספיקות לצורך העמדה לדין, וכן לאור סתירות שהתגלו בטענותיו של העותר.

5.

לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המדינה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

6.

על העותר היה לכלול כמשיבה לעתירה גם את הנילונה עצמה, העלולה להפגע באופן ממשי מקבלת העתירה. די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. אי-צירוף הנילונה לעתירה, לא רק שולל ממנה את האפשרות להגיב על הטענות המועלות כלפיה במסגרתה, אלא אף מונע מבית המשפט תמונה שלמה של העובדות הצריכות לענין (ראו למשל, בין רבים, בג"ץ 2540/15 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (17.8.2015); בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב פלילי , פסקה 12 (14.7.2015); בג"ץ 9363/12 קטש נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 3 (29.4.2013); בג"ץ 6940/12 סמיר נ' משרד המשפטים , פסקה 8 (18.10.2012)).

7.

גם לגופה אין בעתירה ממש, ואין כל עילה להתערבותנו. בית משפט זה חזר פעמים רבות בעבר על ההלכה הידועה, לפיה הוא אינו מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו שלו, ולא ייטה להתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים חריגים של החלטה משיקולים זרים או החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי. לרשויות התביעה מסור שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע לנקיטת הליכים פליליים – בתוך כך גם החלטה על העמדה לדין והחלטה על סגירת תיק – ובפרט ביחס להיבטים הקשורים בהערכת ראיות ומידת הסתברותן להביא להרשעה. מתחם שיקול הדעת הרחב "נעוץ במקצועיות, בכישורים, ובניסיון המיוחד הנדרשים לצורך הערכה זו. הוא נגזר ממידת המורכבות הכרוכה בתהליך הערכה זה, ובהיותו פרי של הערכת הסתברויות הנתונה לאנשי מקצוע שזה עיסוקם לאורך שנים" (בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד סב(3) 550, 746 (2008); וראו עוד למשל בג"ץ 6711/16 בני משפחת המנוח מיכאל מנשרוב ז"ל נ' פרקליטות מחוז תל אביב , פסקה 19 והאסמכתאות הרבות המובאות שם (9.11.2016)). בענייננו לא הצביע העותר על פגם כלשהו שנפל בהחלטת רשויות התביעה שמעלה ולו סיבה לכאורה להתערבותנו. כמפורט בתגובת המדינה, הפרקליטות בחנה את כלל הראיות בתיק ונתנה בעקבות כך החלטה מנומקת וברורה.

8.

טענתו של העותר בדבר היותן של הנחיות פרקליט המדינה האמורות "פגומות, שטחיות ואינן מנחות טיפול בעררים", נטענה באופן אגבי וכללי וללא כל ביסוס. זאת בפרט שהעותר הסתמך בעצמו על הוראותיהן על מנת להבליט פגמים שנפלו לגישתו בהחלטת הפרקליטות. ברי כי העותר תוקף בעתירתו את

אופן יישום ההנחיות, ולא את מהותן, ובכך, כאמור, לא מצאתי עילה להתערב.

9.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות.