בג"ץ 6940/12 אברהים סמיר נ. משרד המשפטים

השופט י' עמית :

1.

העותר הוא אחיו של עו"ד נביל אבראהים (להלן: נביל, או הנילון ) ושניהם ירשו במשותף עם יתר אחיהם חלקת קרקע מהוריהם בכפר ריינה. ביום 11.8.1984 חתמו האחים על הסכם המאפשר לכל האחים לבנות דירות מגורים על החלקה. ההסכם נוסח על ידי נביל ועמד במוקד דיונים משפטיים רבים בעקבות טענות שונות שהעלה העותר כנגד אופן יישומו על ידי חלק מהאחים (הליכים משפטיים התקיימו בין היתר בבית משפט השלום ובבית המשפט לענייני משפחה בנצרת).

2.

הורתה של העתירה שלפנינו בתלונה שהגיש העותר ביום 22.9.2005 ללשכת עורכי הדין (היא משיבה 4) נגד אחיו נביל, בטענה כי הלה ביצע עבירות כנגד כללי האתיקה המקצועיים, ובכלל זה ייצוג בניגוד אינטרסים; העלאת טענות כנגד הסכם שניסח בעצמו; הטעיית בית המשפט; ופעילות מקבילה כבעל דין וכעורך דין בכך שהעיד לטובת לקוחותיו. בהמשך פנה העותר לסמנכ"לית לשכת עורכי הדין בבקשה כי הנושא לא ידון במחוז צפון, בכדי להימנע ממה שהוגדר על ידו כ"הצגה של משפט חברים" (מתוך מכתב העותר מיום 29.11.2005), אולם בקשתו נדחתה.

3.

ביום 4.4.2006 החליט הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז צפון לגנוז את התלונה בהעדר מקום לנקיטת הליכים משמעתיים נגד הנילון. העותר הגיש ערעור לועדת האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין בה חזר על טענותיו תוך התייחסות לתגובות שהגיש נביל. בין העותר לבין לשכת עורכי הדין התנהלה תכתובת שבסופה הודיעה הלשכה לעותר (ביום 5.8.2007) כי הועד המרכזי החליט להתייחס לפניותיו של העותר כתלונה על פי כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, ואף להצטרף אליה כקובל נוסף.

4.

ביום 27.1.2008 הודיעה מנכ"לית לשכת עורכי הדין לעותר, כי הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין דן בתלונה כקובל נוסף, והחליט לאמץ את המלצת ועדת האתיקה ולהעמיד את נביל לדין משמעתי. העותר חזר ופנה ללשכת עורכי הדין במכתב מיום 28.4.2008, בעקבותיו נמסר לעותר ביום 4.5.2008 כי תלונתו הובאה לדיון מחדש בועדת האתיקה הארצית. ביום 3.7.2008 נמסר לעותר כי הועד המרכזי החליט בשעתו לגנוז את מרבית פרטי התלונה, מאחר שהתנהלו לגביהם הליכים משפטיים, ולהעמיד את נביל לדין משמעתי אך ורק בגין עבירה אתית של עדות לטובת לקוח בלבד (עבירה על כלל 36 לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין). אולם, משיקולים מקצועיים שעלו במהלך ניסוח הקובלנה הובא התיק לדיון מחדש בועדת האתיקה הארצית וזו המליצה לבסוף לגנוז את התלונה מהנימוקים הבאים:

"א.

הסכסוך התנהל בין המתלונן (העותר – י"ע) לבין 9 בני משפחה שונים, שבהם גם הנילון. הנילון ייצג את כל הנתבעים, לרבות את עצמו. לפיכך, ניתן לראות בעדותו גם כעדות בעל דין ולא כעדות עורך דין.

ב.

התלונה לוקה בשיהוי. עדותו של הנילון נשמעה בשנת 2002, ואילו המתלונן פנה לראשונה ללשכה 3 שנים אחר כך.

ג.

עיון בפרוטוקול עדותו של הנילון מעלה, כי לא נשמעה כל התנגדות למתן העדות בזמן אמת."

בשולי הדברים נכתב כי הועד המרכזי העיר לנילון בעניין עדותו לטובת לקוחותיו.

5.

בעקבות גניזת התלונה שלח העותר ביום 1.8.2008 השגה על החלטת הלשכה לשר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה (משיב 2), פרקליט המדינה (משיב 3), ומבקר המדינה, וביקש את התערבותם. באופן קונקרטי ובהתייחס לנימוקי לשכת עורכי הדין טען העותר, כי על הנילון היה להימנע מהמשך ייצוג בני המשפחה לאחר שהגיש בשמם תצהיר עדות ראשית; שאין בענייננו שיהוי שכן ההליך עצמו הסתיים סמוך למועד הגשת התלונה; וכי ביקש מבאי כוחו לקבול כנגד עדותו של הנילון אולם אלה נמנעו מלעשות כך, ולכן פיטר אותם.

בתגובת סגנית לפרקליט המדינה נמסר כי לאחר עיון בתלונה ובמסמכים המצורפים לא נמצא בסיס לנקוט בצעדים כנגד נביל ולסטות מהמדיניות המצמצמת שנוקטים היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה בכל האמור בהגשת קובלנות בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין (מכתב מיום 23.9.2009). גם פנייתו החוזרת של העותר לאותם נמענים נדחתה מטעמים דומים ומנהל תחום תפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה הבהיר במכתבו מיום 15.4.2010 כי אין בכוונת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה לעשות שימוש בסמכותם כקובלים נוספים שכן מדובר בסכסוך אזרחי ש"אין לו היבט אתי של ממש, וחיבורו לענין המשמעתי הוא מלאכותי לחלוטין".

6.

העתירה דנן מופנית נגד משרד המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ולשכת עורכי הדין. העותר, המייצג את עצמו, מבקש להורות למשיבים לנמק את החלטותיהם מדוע לא להעמיד את נביל לדין ומדוע משיבים 3-2 לא הפעילו את סמכותם כקובלים נוספים, וכן להורות להעמיד את נביל לדין משמעתי.

8.

דין העתירה להידחות על הסף.

העותר "שכח" משום מה לצרף את נביל כמשיב לעתירה. נוכח הזיקה העמוקה של נביל לעתירה וההשלכות המשמעותיות כלפיו, אי צירופו כמשיב היא כשלעצמה עילה לדחיית העתירה על הסף (ראו, לדוגמה, פסק דינו של השופט כהן בבג"ץ 353/67 "אגד" בע"מ נ' שר התחבורה , פ"ד כב(1) 332, 336 (1968); בג"ץ 828/90 סיעת "הליכוד" נ' מועצת עיריית חיפה , פ"ד מה(1) 506, 516 (1991); בג"ץ 8122/11 עיריית ירושלים נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו , פיסקה 5 (לא פורסם, 21.12.2011)). זאת, באשר אי צירוף צד שעלול להיפגע מהעתירה, פוגעת ביכולתו להגן על עצמו ואינה מאפשרת לבית המשפט לבסס החלטה על סמך תמונה שלמה ואמינה של המצב (ראו דברי השופט זמיר בבג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עירית ירושלים , פ"ד מח(4) 402, 415 (1994)).

9.

מעבר לצורך, דין העתירה להידחות גם לגופו של עניין. העותר טען באופן סתמי כי בדיקת המשיבים את המקרה היתה שטחית ולא ממצה. כידוע, לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה שיקול דעת רחב להחליט האם להגיש קובלנה משמעתית נגד עורך הדין, ומקרים אלו "נדירים וחריגים" כלשונה של ההנחיה הרלוונטית (הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 10.1000, מרץ 2010) והם:

"א – כאשר קיים חשש ממשי לניגוד עניינים של ועדת האתיקה המחוזית וועדת האתיקה הארצית בטיפול במקרה.

ב – כאשר יש אינטרס ציבורי מיוחד במקרה, ובין היתר בשל חומרה יוצאת דופן של המעשה נשוא התלונה". (סעיף 4 להנחיות).

בעתירה לא הוצג כל בסיס לחשש מפני ניגוד עניינים בועדת האתיקה הארצית, והיא לא מגלה אינטרס ציבורי מיוחד. נהפוך הוא, על פניו נראה שהעותר מבקש לרתום את כל הגורמים האפשריים לסכסוך אזרחי פרטני בינו לבין אחיו, שאין בינו לבין אינטרס הציבור ולא כלום.

עוד אזכיר, ולו על דרך ההיקש, את ההלכות המוכרות והידועות כי התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת רשויות התביעה בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין היא מצומצמת ביותר ומוגבלת למקרים בהם ההחלטה לוקה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצונית" (ראו, לדוגמה, בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה פד נא(3) 1 (1997); בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה סעיפים 12-30 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, סעיפים 10-11 לפסק דינו של השופט ריבלין, סעיף 8 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 26.2.2008)). על אחת כמה וכמה, שאין מקום להתערב בשיקול הדעת של התביעה בנוגע להעמדה לדין משמעתי בלשכת עורכי הדין.

אשר על כן דין העתירה להידחות. משלא נתבקשה תגובה, והרבה לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.