בג"ץ 7364/18 יוסי חננאל נ. משרד המשפטים - פרקליטות המדינה

השופט ע' פוגלמן :

1.

המשיבה 2 (להלן גם: המשיבה ) טיפלה בעותר ברפואה משלימה בשנים 1998–2012. ביום 8.5.2013 הגיש העותר תלונה במשטרת ישראל וטען בה כי המשיבה ניצלה את תלותו בה לצרכיה האישיים ופגעה בו, וכי היא הציגה עצמה כמרפאה בעיסוק אף שאינה מוסמכת לעסוק בתחום זה. בחקירתה באזהרה אישרה המשיבה כי היא טיפלה בעותר, אך הכחישה ניצול של מצוקתו ויחס בלתי ראוי. המשיבה טענה כי זה שנים רבות לא עסקה בריפוי בעיסוק, וכי לא הייתה מודעת לתיקון החוק המחייב תעודת הסמכה. לטענת המשיבה, בעקבות טענות העותר היא פעלה לתיקון התיאור שלה באתר האינטרנט של המוסד שהיא מלמדת בו.

2.

לאחר שבחנה את כלל חומר הראיות וההיבטים המשפטיים, החליטה פרקליטות מחוז תל אביב ביום 16.12.2014 לסגור את התיק נגד המשיבה בשל חוסר ראיות מספיקות. בהמשך, ביום 10.2.2015, התקיימה פגישה בין נציגי פרקליטות המחוז ובין העותר ובא כוחו, ובה חזרו הראשונים על עמדתם. ביום 1.11.2015 הגיש העותר ערר וטען בו כי החקירה הייתה בלתי ממצה; כי לא נערך עימות בינו ובין המשיבה; וכי היה מקום להגיש כתב אישום נגדה בגין הצגת מצג מרמה בנוגע לריפוי בעיסוק. ביום 24.1.2016 דחתה פרקליטות המדינה את הערר. נקבע כי מהחומר הקיים בתיק ומטענות העותר עולה כי מערכת היחסים שהתקיימה בינו ובין המשיבה אינה עולה כדי עבירה פלילית. לעניין מצג המרמה נקבע כי המשיבה אינה עוסקת בתחום וממילא אין לה כוונה לעסוק בו בעתיד, וכי מערכת היחסים בין הצדדים אינה נוגעת לתחום.

3.

להחלטה אחרונה זו מכוונת העתירה שהוגשה ביום 18.10.2018, קרוב לשלוש שנים לאחר דחיית הערר. לשיטת העותר, יש מקום להגיש כתב אישום נגד המשיבה, ולמצער לבצע פעולות חקירה נוספות. נטען כי אין די בחקירה אחת של המשיבה, וכי לא נערך עימות בין הצדדים. כמו כן, נטען כי ההחלטה מפלה על בסיס מגדר, שכן מקרה דומה שבו גבר היה מטפל באישה, היה זוכה ליחס שונה מן הרשויות. לטענת העותר, יש להתערב בהחלטה בשל הפגמים שנפלו בהתנהלות הפרקליטות ובשל הסכנה הנשקפת מהמשיבה למטופלים נוספים.

4.

בתגובתה המקדמית טוענת המשיבה 1 כי דין העתירה להידחות על הסף, הן בשל העדר עילה להתערבות בהחלטתה, בהינתן הביקורת השיפוטית המצומצמת על החלטות מעין אלו; הן בשל השיהוי הכבד בהגשתה. לטענת המשיבה 1 דין העתירה להידחות אף לגופה, שכן אין בחומר הראיות די כדי לבסס חשד בפלילים המצדיק העמדה לדין.

5.

לאחר עיון בעתירה ובתגובה המקדמית, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטה נושא העתירה. כידוע, שיקול הדעת המסור לרשויות התביעה בהחלטה על העמדה לדין פלילי הוא רחב ביותר ולא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטות מעין אלו (בג"ץ 3045/18 מושקוביץ נ' מדינת ישראל – מחלקת עררים בפרקליטות המדינה , פסקה 4 (31.5.2018); בג"ץ 4967/16 קטש נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 5 (13. 9.2016)). בהחלטה נושא העתירה נקבע כי אין מקום להתערב באי ההעמדה לדין, שכן בחומר הראיות אין ראיות מספיקות לביסוס חשד בפלילים. איני סבור כי השגות העותר על ההחלטה האמורה, ובכלל זאת טענותיו לגבי פעולות חקירה נדרשות לטעמו, מצביעות על חוסר סבירות קיצוני או פגם אחר המצדיק התערבות בפעולת רשויות התביעה, על פי אמות המידה המקובלות בהקשר זה.

6.

בנפרד מהאמור העתירה נגועה בשיהוי כבד שנמדד בשנים. לדברי העותר, בתצהיר שהגיש בהתאם להחלטתי מיום 18.10.2018 שלפיה עליו להבהיר את השתהותו בהגשת העתירה, שיהוי זה נובע מהטלטלה שעבר. המשיבה עומדת על כך שעררו הוגש בשעתו על ידי בא כוחו הנוכחי, ולכן אין בתצהיר מיום 19.11.2018 הסבר של ממש למשך השיהוי. אולם גם נוסף לאמור יש לציין כי התצהיר שצורף בתמיכה לעתירה נחתם ואושר ביום 6.11.2017 ואין הסבר לפרק זמן של כשנה ממועד חתימת התצהיר להגשת העתירה.

העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.