בג"ץ 738/99 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ. מינהל מקרקעי ישראל

השופט א' גרוניס:

1.

הבקשה שבפנינו עוסקת בשאלת השכר המגיע למבקש, עו"ד משה נסים, אשר פעל כמגשר בין הסוכנות היהודית (להלן – הסוכנות) לבין המדינה.

2.

בשנת 1999 הגישה הסוכנות עתירה לבית משפט זה נגד המדינה וגופים שונים שלה, כולל מינהל מקרקעי ישראל. ביום 2.2.99 ניתן צו על-תנאי וצו ביניים (על ידי השופט א' מצא). בצו על-תנאי נדרשו המשיבים דשם ליתן טעם מדוע לא יימנעו מלפגוע בזכויותיה של הסוכנות ובהשקעותיה במקרקעין עליהם חלים החוזים המשולשים התלת-שנתיים המתחדשים. העתירה נגעה, אם כן, לסוגיה כלכלית, חברתית ופוליטית בעלת משקל נכבד ביותר באשר להתיישבות ברחבי ישראל. בהחלטה של בית המשפט מיום 23.5.200 נמסר כי הסוכנות והמדינה הסכימו לפנות להליך של גישור. זמן מה לאחר מכן נתמנה המבקש כמגשר.

2.

הליך הגישור נמשך מספר שנים, אך לא צלח. ביום 23.5.05 שלח המבקש את חשבון שכר טרחתו לסוכנות ולמנהל של מינהל מקרקעי ישראל. החשבון היה על סך 270,000 דולר (בתוספת מע"מ). כל אחד מהצדדים נדרש לשלם מחצית מן הסכום. הסוכנות שילמה את חלקה (135,000 דולר בצירוף מע"מ) ביום 6.11.05. בהודעה על דבר התשלום מסרה הסוכנות על הסכמתו של המבקש, כי היה והמדינה תשלם תשלום מופחת יוחזר לסוכנות על ידי המבקש חלקה היחסי (הכוונה, כך נראה, להשוואת חלקה של הסוכנות לסכום שתשלם המדינה). המדינה לא שילמה את שנדרשה לשלם. במשך מספר שנים התכתב המבקש עם גורמים בכירים במדינה, כולל היועץ המשפטי לממשלה, אך השכר לא שולם. בשלב מסוים הציעה המדינה לשלם סכום של 75,000 דולר, אך המבקש דחה את ההצעה. ביום 11.7.2010 הגיש המבקש את הבקשה דנא, אותה הוא סומך על תקנה 7(ה) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן – תקנות הגישור). תקנה זו קובעת כי אם התעוררו חילוקי דעות בין המגשר לבין בעלי הדין בנושא שכר הטרחה, יחליט בעניין בית המשפט.

3.

בבקשתו פירט המבקש את הגורמים והגופים השונים עימם נפגש במהלך הגישור וכחלק ממנו. מדובר בראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עוזריו ויועציו; שרים; ראשי מינהל מקרקעי ישראל; ראשי משרד האוצר; שני יועצים משפטיים לממשלת ישראל (אליקים רובינשטיין ומנחם מזוז); אישים שונים בסוכנות, כולל יו"ר הסוכנות; נציגיהן של תנועות ההתיישבות ועוד. לטענת המבקש, הוא השקיע למעלה מ-1,000 שעות עבודה בגישור.

4.

תקנה 7(ב) לתקנות הגישור קובעת כדלקמן:

"בתחילת הגישור יודע המגשר לבעלי הדין את שכר הטרחה שקבע ואת אופן תשלומו; שכר הטרחה לא ייקבע בסכום הכולל הוצאות בעין".

במקרה דנא לא הודיע המבקש בתחילת הגישור מה יהא שכרו. המדינה טוענת שיש לזקוף מחדל זה לחובתו של המבקש. ואכן ברור, כי על כל מגשר להבהיר בתחילת הגישור מה יהא שכרו וזאת על מנת למנוע תקלות דוגמת זו שנתגלתה במקרה דנא. ניתן להניח ששיקול שכר הטרחה הינו שיקול רלוונטי לגבי כל צד הנוטל חלק בהליך גישור. עם זאת, לא ניתן לשחרר את המדינה לחלוטין מאחריות. דומה, כי היה עליה לפנות למגשר בשלב מוקדם של הגישור על מנת לברר מה יהא השכר שהצדדים יידרשו לשלמו. אילו פעל המבקש על פי תקנה 7(ב) ואילו המדינה הייתה פונה בעניין למבקש, נמנעת הייתה מראש המחלוקת שהונחה לפתחנו.

מכל מקום, בצד תקנה 7(ב) נמצאת תקנה 7(ה) לתקנות הגישור. תקנה זו מסמיכה, כאמור, את בית המשפט להכריע במקרה של חילוקי דעות בין המגשר לבין הצדדים בנוגע לשכר. מכאן שבית משפט זה, אשר היפנה את הצדדים להליך הישור רשאי להכריע במחלוקת.

5.

המבקש והמדינה הציגו טענותיהם בנושא בכתב ובעל פה. במקרה הנוכחי אין מנוס מלהכריע על בסיס של אומדנה, תוך התחשבות בטענות ההדדיות. מיותר לומר שאין מקום ליתן משקל לחובתו של המגשר לאי הצלחתו של הגישור.

אנו קובעים כי על המדינה לשלם למבקש שכר טרחה בסכום של 100,000 דולר, נכון ליום 6.11.05 (הוא המועד בו שילמה הסוכנות את חלקה). הסכום יומר לשקלים על פי השער היציג במועד הנזכר ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז ועד לתשלום. לסכום יצורף מס ערך מוסף. המדינה תשלם את הסכום תוך 45 ימים מעת המצאתו של פסק דין זה. לא ייעשה צו להוצאות.