בג"ץ 6647/07 רונן ניר נ. שר התחבורה והבטיחות בדרכים

לפניי בקשה מטעם המשיב לפסיקת הוצאותיו בגין העתירה שבכותרת.

1.

העותר 1 הגיש ביום 1.8.2007 עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בה תקף את הוראות תקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: התקנות ), הקובעות את התנאים לקבלת רישיון נהיגה מסוג 01 על רכב מסוג "טרקטור משא". בעתירה קבל העותר 1, בשם בנו – העותר 2 שהיה אז קטין בגיל שש-עשרה ועשרה חודשים (להלן יחד: העותרים ), על שינוי התקנות שהוביל לכך שהבן לא רשאי היה לנהוג ברכב זה אלא רק כשיגיע לגיל שבע-עשרה, וכי עד גיל שבע-עשרה וחצי יהיה רשאי לנהוג בו רק בנוכחות נהג מלווה ותיק. בסמוך לאחר הגשת העתירה התבקשה תגובת המשיב. בא-כוח העותרים הסכים להארכת מועד להגשת תגובת המשיב עד ליום 25.9.2007 וכך הוחלט. אף-על-פי-כן, הוגשה תגובת המדינה באיחור, ביום 17.10.2007. בתגובתו טען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר מיצוי הליכים, וכן להידחות לגופם של דברים. לאחר קבלת התגובה נקבעה העתירה לדיון בפני הרכב. הדיון בעתירה נדחה מעת לעת מטעמי בית משפט ונקבע ליום 27.1.2010.

2.

כשבוע לפני מועד הדיון, ביום 21.1.2010, ביקשו העותרים למשוך את העתירה. העותרים נימקו בקשתם בכך שהעותר 2 (הבן) הפך בינתיים לבגיר, המחזיק ברישיון נהיגה מסוג 02 ונוהג ברכב פרטי. העותרים הודיעו כי בשל התמשכות ההליכים, אין עוד לעותרים נגיעה אישית בעתירה וכי אין הם מעוניינים להמשיך בהליך רק בשל טעמים עקרוניים. בקשת העותרים התקבלה והעתירה נמחקה (החלטה מיום 24.1.2010). לאחר מחיקת העתירה, הגיש המשיב בקשה לחיוב העותר בהוצאותיו, היא הבקשה שלפניי.

3.

המשיב טוען כי העותרים הטרידו את בית המשפט בעתירה מוקדמת, ללא כל עילה; וכי העותרים לא פנו למשיב טרם הגשת העתירה ולו פעם אחת, ולא עשו כל ניסיון ליטול חלק בדיון הציבורי שהתנהל טרם שונו התקנות נשוא העתירה. עוד טוען המשיב כי נאלץ להשקיע משאבים לצורך הכנת תגובה מטעמו לעתירה. המשיב מוסיף כי העתירה הסתיימה מבלי שהובילה לקבלת הסעד המבוקש או חלקו. מטעמים אלה, נטען כי יש לחייב את העותרים בהוצאות. מנגד, טוענים העותרים כי דין הבקשה להידחות. בין היתר, טוענים העותרים כי מן הראוי שהמשיב – המדינה, יפעלו לייעול המערכת כדי שעתירות כמו זו שהגישו תשמענה בזמן, כל עוד הן רלוונטיות. העותרים מוסיפים כי במקום לשבחם על שוויתרו על העתירה נוכח השיהוי בבירורה וזאת כדי לא להעמיס על יומנו העמוס ממילא של בית המשפט, מבקש המשיב לחייבם בהוצאות ללא הצדקה.

4.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי למסקנה כי יש לחייב את העותרים בהוצאות המשיב באופן חלקי. שאלת החיוב בהוצאות של עותר שמשך את עתירתו טרם בירורה, נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה (לרבות השאלה האם העתירה הוגשה ללא מיצוי הליכים או בשיהוי) וכן בחינת הסעד שקיבל העותר בפועל. כן ראוי לבחון את הסיבה בעטיה התבקשה מחיקת ההליך טרם הכרעה בו. יש להראות כי הן הגשת העתירה מלכתחילה והן החזרה ממנה היו מוצדקים (ראו: בג"ץ 7812/06 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת , פס' 8-9 (לא פורסם, 15.11.2009)). כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, הדבר עשוי להצביע על פני הדברים כי הגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה. ואולם, הנחה זו ניתנת לסתירה והנטל להפריכה מוטל על יוזם ההליך. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו וליישם את אמות המידה הנזכרות תוך התאמה לנתוניו של כל מקרה (ראו: בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.1.2005); בג"ץ 738/99 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 9.7.2008)).

5.

במקרה שלפניי, נמחקה העתירה ביוזמת העותרים בטרם התבררה לגופה. אין חולק כי העותרים לא קיבלו את הסעד שביקשו – אף לא באופן חלקי. כאמור, ההסבר שהציגו העותרים לזניחת העתירה היה כי נוכח הזמן שחלף מעת הגשת ההליך, ומשהפך העותר 2 לבגיר, איבדו העותרים עניין אישי בעתירה ולפיכך ביקשו למוחקה כדי לחסוך בזמן שיפוטי יקר. ואולם, שינוי הנסיבות אליו מתייחסים העותרים היה ידוע להם מראש, שהרי העותר 2 היה כבן 16 ועשרה חודשים בעת הגשת העתירה, וצפוי היה כי עם הגיעו לגיל בגירות, עשויה העתירה להפוך ללא רלוונטית מבחינתו האישית. אף-על-פי-כן, העותרים נמנעו מלבקש במסגרת העתירה ואף לאחר הגשתה את הקדמת מועד הדיון (בקשה שהיתה נשקלת בהתאם לאילוצי יומן בית המשפט). העותרים עמדו על קיום ההליך במשך זמן רב והגישו את הבקשה למחיקת העתירה שבוע בלבד לפני המועד שנקבע לדיון. משכך נהגו העותרים, הרי התייתרותה של העתירה מבחינתם האישית, אינה יכולה לפטור אותם מלשאת בחסרון הכיס שנגרם למשיב עקב הצורך בהגשת תגובה לעתירה ולטענות שהועלו במסגרתה במישור העקרוני (ראו והשוו: בג"ץ 9465/07 "מסע אחר" בע"מ נ' שר התקשורת (לא פורסם, 31.5.2009)). זאת ועוד; אין בכוחו של ההסבר שהציגו העותרים כדי לסתור את החזקה עליה עמדתי לעיל לפיה כאשר יוזם ההליך מבקש למוחקו ללא קבלת הסעד, יש בכך כדי להצביע כי הגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה. בנסיבות אלה, ראוי כי בעל הדין שגרם להוצאות הוא שישא בהן.

6.

אשר לשיעור ההוצאות – בעניין זה יש להתחשב בכך שהתגובה לעתירה לא הצריכה מאמץ מורכב. כן יש להביא בחשבון כי מחיקת העתירה הובילה לכך שנחסך הצורך בשמיעת טענות הצדדים לפני הרכב ואף נחסך הצורך בהכרעה לגופם של דברים תוך חסכון בזמן שיפוטי. עוד ראיתי להתחשב בכך שתגובת המשיב לעתירה הוגשה באיחור של כשלושה שבועות בלא שהתבקשה מראש הארכת מועד לכך. בנסיבות אלה, אני רואה לקבוע כי העותרים יישאו בהוצאות המשיב בסכום של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.