בג"ץ 7840/13 מרדכי אוחנה נ. עיריית אילת

השופטת א' חיות:

זוהי עתירה למתן צו על-תנאי המורה למשיבים להימנע מלפנות את העותרים מטיילת החוף הצפוני באילת (להלן: הטיילת )

עד אשר יתנו טעם מדוע הם נמנעים מלציית להוראותיו של פסק דינו של בית משפט זה בע"א 8706/12 אוחנה נ' מנהל מקרקעי ישראל (24.2.2013) (להלן: פסק הדין בערעור ).

1.

העותרים הם רוכלים אשר כרתו בעבר עם עיריית אילת (המשיבה 1; להלן: העירייה )

הסכמים להפעלת דוכנים בטיילת. בשנת 2003 הגישה מדינת ישראל תביעה לסעד הצהרתי לפיו אותם הסכמים שכרתו העותרים עם העירייה אינם חוקיים ודינם בטלות. ביום 14.12.2010 נעתר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ד' אבניאלי) לתביעת המדינה, נתן את הסעד ההצהרתי המבוקש וקבע כי העותרים יפונו מהטיילת בתוך שישה חודשים. ערעור שהוגש על פסק דין זה (ע"א 1546/11 בן גור נ' מנהל מקרקעי ישראל (8.9.2011)) נדחה ברובו, אולם נקבע כי בכתב התביעה התבקש סעד הצהרתי בלבד, להבדיל מסעד של פינוי, ולכן ניתנה למדינה רשות לתקן את כתב תביעתה על דרך של הוספת סעד הפינוי לתביעה ולעותרים ניתנה רשות לתקן את כתב הגנתם בהתאם. הדיון בכתבי הטענות המתוקנים הוחזר לבית המשפט המחוזי וביום 10.10.2012 ניתן פסק דינו המשלים שבו הורה על פינוי העותרים משטח הטיילת בתוך 60 ימים. העותרים שבו וערערו גם על פסק דין זה וביום 24.2.2013 ניתן פסק הדין בערעור (כבוד השופטים ע' ארבל, א' רובינשטיין וצ' זילברטל). במוקד העתירה מצויה הוראתו האופרטיבית של פסק הדין בערעור, כפי שנקבעה בסעיף 11 לפסק דינה של השופטת ארבל:

ראינו את המערערים באולם בית המשפט, שמענו את זעקתם באמצעות בא-כוחם, אך נראה שגם הם הפנימו והבינו שאת החוק צריך לקיים ולא ניתן להמשיך ולהימצא במקום שאינו מוסדר על-פי דין. לצד זאת אנחנו מביעים תקווה כי העירייה תעשה מאמץ למציאת פתרון חלופי ולסיוע למערערים. לבסוף, אחרי שלקחנו בחשבון את התמשכות ההליכים לאורך תקופה ארוכה, הגענו למסקנה כי יש לאפשר למערערים תקופת התארגנות לפני פינויים אשר מחד גיסא תאפשר להם ולעירייה לנצל את הזמן למציאת פתרון חלופי, או שאם הדבר לא יתאפשר, מקור פרנסה חלופי, ומאידך גיסא לא תהיה ארוכה מדי על מנת לא לפגוע באינטרס הציבורי, באינטרסים של רוכלים אחרים ובמסר אותו יש להעביר באשר לחשיבות השמירה על שלטון החוק ואכיפתם של דיני התכנון והבניה ודיני רישוי העסקים. אשר על כן הגענו למסקנה כי יש להורות על סילוק ידם של המערערים תוך תשעה חודשים מיום מתן פסק דין זה, בהתאם להוראותיו של בית המשפט המחוזי. במובן זה הערעור מתקבל.

להשלמת התמונה יצוין כי מועד תשעת החודשים שנקצב לפינוי העותרים בפסק הדין בערעור צפוי להסתיים ביום 24.11.2013.

2.

לטענת העותרים הוראתו האופרטיבית של סעיף 11 לפסק הדין בערעור קובעת כי על העירייה לעשות כל מאמץ למצוא מקום חלופי לעסקם או לחלופין לאתר להם מקור פרנסה חלופי. אף על פי כן, כך טוענים העותרים, המשיבים לא עשו דבר על מנת לדאוג לפרנסתם והם אף סירבו להיפגש עימם ונמנעו מלהגיב למכתביהם. על-פי העותרים, סירובם של המשיבים לקיים את פסק הדין בערעור אינה סבירה, אינה מידתית ואף אינה תואמת את הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. לשיטתם, המשיבים מתעלמים מההשלכות הכלכליות הקשות הצפויות להם אם לא יקוים פסק הדין בערעור ואם לא יימצא להם מקור פרנסה חלופי והם סבורים כי יש לאזן באופן מידתי בין התועלת הציבורית שבפינויים מן הטיילת ובין הפגיעה שצפויה להיגרם להם. בשולי הדברים, טוענים העותרים כי הטיפול באי-ציות להחלטה של בית משפט מוסדרת גם בסעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, אך לשיטתם בשל עיקרון "הדרך החמורה פחות" יש להימנע משימוש בפקודה זו כאשר קיימות דרכים חלופיות לאכיפת הציות לפסק הדין.

3.

דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי.

הלכה היא כי "בית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בהליכים המתנהלים בבתי משפט שחוק בתי המשפט דן בהם, אלא במקרים חריגים בהם ישנה חריגה מסמכות או פגיעה בעיקרי צדק טבעי וכאשר לא עומד לעותר סעד חלופי" (בג"ץ 1607/05 נחמיה נ' השופטת דותן , פס' 4 (20.3.2005), והאסמכתאות שם). הסעד שמבקשים העותרים הוא אכיפת ציות המשיבים להוראות האופרטיביות של פסק הדין בערעור, כפי שהם מפרשים אותן. ואולם למטרה זו – כפי שציינו העותרים עצמם בעתירתם – נקבעו הסדרים מתאימים בפקודת בזיון בית המשפט (ראו בג"ץ 6177/12 בן חמו נ' נציבות שירות המדינה (30.8.2012)). נוסיף ונציין כי ככל שהעותרים מבקשים להשיג על שיקול הדעת המנהלי שהפעילו המשיבים בהתנהלותם לאחר מתן פסק-הדין, הרי שהשגה זו על החלטת רשות מקומית מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים (אלא אם מדובר – שלא כבענייננו – בהחלטה הטעונה אישור של שר הפנים, פרט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000; בג"ץ 5710/06 עו"ד פרידמן נ' ראש עיריית יהוד , פס' 6-7 (21.8.2006)). נוכח הסעד החלופי העומד לרשות העותרים, בין בדרך של הליכי בזיון בית המשפט בין בדרך של עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, אין מקום להידרש לעתירה.

למותר לציין כי אין באמור בהחלטה זו משום הבעת דעה לגוף הטענות שהעלו העותרים בעתירתם או באשר לאיזה מן המסלולים החלופיים שיש לנקוט.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.