בג"ץ 7842/02 בנימין בוחניק נ. אריאלה כריסי ,קצין התגמולים באגף השיקום מש

השופט א' גרוניס:

1.העותר, שבעבר הוכר כנכה עקב שירותו במשטרה, קובל בעתירה דנא על החלטות שלא להכיר בהחמרה במצבו הרפואי ולהקטין את אחוזי הנכות שלו. מדובר בשלוש החלטות של הוועדה הרפואית שנתקבלו בימים: 22.1.02, 27.2.02 ו-15.5.02. את עתירתו כיוון העותר נגד קצין התגמולים. לטענתו של העותר, ניתנה החלטה על ידי קצין התגמולים ביום 28.5.02, אשר אינה חוקית, משום שקצין התגמולים לא רשאי היה להתחשב בדיון של הוועדה הרפואית שנערך ביום 15.5.02. לסברתו, דיון זה הינו פסול מאחר שרק אחד מחמשת חברי הוועדה נטל בו חלק. עוד קובל העותר, כי בהודעתו של קצין התגמולים מיום 28.5.02, פורטו אך ורק ישיבות הוועדה הרפואית מן הימים 22.1.02 ו-27.2.02. מנגד, בתגובתו של קצין התגמולים מצוין כי ההחלטות אותן תוקף העותר הינן החלטות של הוועדה הרפואית ולא של קצין התגמולים, וכי בידי העותר סעד חלופי לתקיפת החלטות אלו. יוער, כי טרם מתן פסק דין זה עיינו גם בבקשותיו השונות של העותר, שנתקבלו בימים 10.11.02 ו-13.11.02.

יש לדחות את העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי.

2.בעל דין המעוניין לתקוף החלטות בין של הוועדה הרפואית ובין של קצין התגמולים, אין מקומו בבג"ץ. עסקינן בהחלטות הניתנות במסגרתו של חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959, [נוסח משולב] (להלן - חוק הנכים). חוק זה הסדיר מסלולי תקיפה הן על החלטה של ועדה רפואית והן על החלטה של קצין תגמולים. השגה על הראשונה מוסדרת בסעיף 12 לחוק הנכים, אשר קובע כי הדרך לתקיפתה של החלטה של הוועדה הינה בהגשת ערר לוועדה רפואית עליונה. על החלטתה של זו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד (סעיף 12א לחוק הנכים). בנוגע להחלטת קצין התגמולים, סעיף 33 לחוק הנכים קובע, כי פתוחה הדרך בפני תובע, הרואה עצמו נפגע מהחלטתו של קצין תגמולים, להגיש ערעור לוועדת ערעור. כמו כן, כאמור בסעיף 34(א) לחוק, רשאי התובע או קצין התגמולים לערער, בנקודה משפטית בלבד, על החלטת הוועדה בפני בית המשפט המחוזי. בהינתן הרשות אף ייכנס בעל הדין בשערי בית משפט זה כערכאת ערעור (סעיף 34(ד) לחוק).

אין לעקוף את דרכי ההשגה המוזכרות לעיל באמצעות עתירה לבית משפט זה. על העותר לעשות שימוש בסעד החלופי הניתן לו (ראו, למשל, בג"צ 7895/96 שייקה נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון (לא פורסם)). אם חלף הזמן לנקוט בחלופות האמורות, אפשר שרשאי העותר לבקש הארכת מועד. בנסיבות העניין, ניתן להניח כי אם יבחר העותר לילך בדרך זו, לא תיחסם דרכו.

אי לכך, העתירה נדחית על הסף.