בג"ץ 7943/01 נור יורם נ. יערי משה ועוד 10 אח'

המשיבים הגישו לבית-המשפט המחוזי בחיפה תביעה בגין הוצאת לשון הרע כנגד המבקש, זאת לאחר שהמבקש פירסם מנשר, הכולל האשמות שונות וביטויים בוטים שהופנו כנגד המשיבים.

המבקש, הגם שאיננו מכחיש את פרסום המנשר, טען כי כתב-התביעה אינו מגלה עילת תביעה, משום שאין בו כדי להצביע על היסודות הנדרשים לגיבוש אחריות בנזיקין. בפרט טען המבקש, כי כתב-התביעה אינו מצביע על עוולה שבוצעה כלפי המשיבים, על נזק שנגרם, ועל קשר סיבתי שהתקיים בין הנזק למעשה העוולה. המבקש הגיש, איפוא, בקשה לסילוק התביעה על הסף.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שעיין בפרסום ובכתב-התביעה, דחה את הבקשה. בהחלטתו נקבע כי הפרסום כשלעצמו מקים עילת תביעה לכאורה, ועל-כן מן הדין לדון בתובענה לגופה. כן נקבע, כי מקריאת המסמך עולה כי התקיימו יסודות ההגדרה של "לשון הרע", ועל-כן המבקש, אם בדעתו לטעון לאחת ההגנות המנויות בחוק, רשאי להתחיל בהבאת ראיות.

על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפני.

בבקשתו חזר המבקש על טענותיו בבית-המשפט המחוזי. לחלופין הוא טען כי בית-המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי הגיעה העת להצגת ראיות ההגנה, וזאת משום שהמשיבים טרם הוכיחו כי נגרם להם נזק עקב הפרסום, וטרם הוכיחו כי פורסמה לשון הרע. בפרט, טען המבקש, כי המשיבה מספר 8 כלל לא הוזכרה בשמה בפרסום, ועל-כן היה עליה להוכיח כי הפרסום נוגע לה.

דין הבקשה להידחות.

בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- (להלן: החוק), מוגדר היסוד "לשון הרע" כדלהלן:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;...

המבחן לקיומו של יסוד זה הינו אוביקטיבי. בית-המשפט בוחן את השאלה האם אדם סביר בנעליו של הנפגע היה חש כי הפרסום משפילו בעיני הבריות או מבזה אותו. עמד על כך הנשיא מאיר שמגר:

אך מובן הוא כי לב לבה של כל מחלוקת במשפט לשון הרע הוא זה, הסב על משמעותן של המילים אשר בהן טמונה, לפי הטענה, לשון הרע. כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן מפרשים אותן על-פי המובן אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות, בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומנתחים תכנו...

ב.עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר הרגיל אין בדרך-כלל חשיבות לכך מה היתה כוונתו של המפרסם, היינו בכפיפות לאמור בסעיף 16 (ב) (3) לחוק, הרי שאלה זו בלתי-רלבנטית לחלוטין (בג"צ 14/51, היועץ המשפטי נ' "דבר",[11],בע' 1053). כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית-המשפט הוא שישקול את הדבר (ע"א 36/62, 92/62, עוזרי נ' גלעד, [12] בע' 1559).

[ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פ"ד לא(2), 300].

אכן, השאלה האם התקיימה הגדרת היסוד "לשון הרע" הקבועה בסעיף 1 לחוק, איננה שאלה עובדתית המצריכה שמיעת ראיות. בית-המשפט, בקראו את הפרסום בוחן את השאלה האם בפרסום קיים הפוטנציאל האוביקטיבי להשפיל או לבזות את הנפגע. במקרה דנן, עיון בפרסום מלמד כי הוא מכיל האשמות במעשים בלתי חוקיים, ואף גידופים לשמם, ועל-כן יש בו כדי לענות על הגדרת היסוד האמור.

טענתו האחרת של המבקש, לפיה על המשיבים מוטל היה הנטל להוכיח את נזקם, מבוססת על טעות משפטית. החוק איננו מתנה את מתן הסעד בקיומו של נזק. סעיף 7א לחוק קובע סכום מירבי שניתן לפסוק לטובת הנפגע גם בלא הוכחת נזק. אם יבקשו המשיבים פיצוי בסכום גבוה יותר, יהא עליהם להוכיח את נזקם בהמשך ההליך, על-פי סדרי הדיון שייקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי.

באשר למשיבה 8, ששמה, כאמור, לא הוזכר בפרסום מפורשות, הרי שעליה הנטל להוכיח כי הפרסום מתייחס גם אליה. עם זאת, לבית-המשפט המחוזי נתון כאמור שיקול-הדעת לקבוע את סדרי הדיון, ובכללם את המועד והאופן שבו תביא המשיבה 8 ראיות הקושרות אותה לפרסום. בהקשר זה אוסיף, כי המבקש לא ציין בבקשתו בפניי כי העלה את הטענה בפני בית-המשפט המחוזי, ועל-כן ממילא לא הראה עילה להתערבות בהחלטתו.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.