בג"ץ 8003/02 עמוס ון-אמדן,עו"ד נ. אסתר לבני-פיירשטיין,עו"ד-יו"ר ועדת המער

בפניי בקשות הדדיות של העותר, ושל המשיבה 1, כי אחייב את הצד שכנגד בהוצאות העתירה, לאחר שזו נמחקה לבקשת העותר.

1.בעתירה ביקש העותר סעדים שונים, אשר תכליתם היתה להביא לכך שמאמר פרי עטו יפורסם בבטאון לשכת עורכי הדין. נושא המאמר היה דו"ח של מבקר הלשכה בנוגע לפרסום החלטה של הוועדה לשלטון החוק של הלשכה בנוגע למדיניות הידועה כ"מדיניות החיסולים". הדו"ח האמור עוסק, בין היתר, בדובר לשכת עורכי הדין. לאחר שפרסום המאמר אושר על ידי מערכת הבטאון, נשלח לחברי המערכת של הבטאון מכתב על ידי יו"ר ועדת המערכת, ובו צויין כי בעקבות פניות של חברים בוועדה התברר כי מחבר המאמר הוא פרקליטו של דובר הלשכה, וכי על רקע זה ".... מדובר למעשה בנסיון של עובד לשכה שלגביו נמתחה ביקורת לערער באמצעות פרקליטו על ממצאי הביקורת [ב]בטאון, ובין היתר להעלות מחדש טענות שנדחו על ידי המבקר". על רקע זה החליטה המשיבה 1 לקיים דיון מחודש בנושא המאמר.

2.בתגובה שהוגשה מטעמה לעתירה, הדגישה המשיבה 1 כי מעולם לא נתקבלה החלטה שלא לפרסם את המאמר, בניגוד לעולה מן העתירה, וכי מה שהוחלט הוא לקיים דיון מחודש בפרסום המאמר. בתגובה צויין, כי ועדת המערכת קיימה דיון בעניין ביום 9.10.02, החליטה למרות הסתייגויות שונות לפרסם את המאמר, וכי הוא יפורסם בגליון הקרוב של הבטאון.

3.בהמשך לכך הודיע העותר כי הוא עומד על עתירתו, וכי זו לא התייתרה, שכן קיים חשש שמא תימצאנה תואנות חדשות שלא לפרסם את המאמר. לאחר שפורסם המאמר, בגליון מאוחר יותר של הבטאון, ביקש העותר את מחיקת ההליך, ומכאן הבקשות שבפניי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי כי יש מקום לחייב, או לזכות, מי מהם בהוצאות בתיק זה.

4.אשר לעותר, הרי שנכונה טענת משיבה 1 כי בעת הגשת העתירה לא התקבלה החלטה שלא לפרסם את המאמר הנדון. ההחלטה שנתקבלה, על פי הצרופות לעתירה עצמה, היתה לקיים דיון מחודש לגבי המאמר, לאחר שעלתה טענה כי חברים אחדים בוועדת המערכת לא הבחינו בכך שמחבר המאמר הוא פרקליטו של דובר הלשכה. מבחינה זו, ניתן לראות בעתירה עתירה מוקדמת. אמנם, העותר טוען כי עיתוי הפרסום, דווקא בגיליון המסויים, היה בעל משמעות מיוחדת בכל הנוגע לאפקטיביות שלו. עם זאת, נוכח העובדה שלא ניתן צו ביניים לבקשת העותר, דומה כי לא הונחה תשתית מספקת כי אמנם נגרם נזק של ממש בשל אי ביצוע הפרסום בגליון המיועד ודחיית הפרסום לגליון הבא של לשכת עורכי הדין. אכן, על פי טענות הצדדים גיליון זה יצא כחודש וחצי לאחר הגיליון שבו היה המאמר אמור להתפרסם. לא הונחה תשתית המאפשרת לקבוע כי לאחר פרק זמן זה איבד הפרסום את תוקפו ומשמעותו. אוסיף, כי לא הונחה גם כל תשתית נורמטיבית המלמדת, כי ההחלטה נתקבלה תוך חריגה מסמכות, או בניגוד לדין.

זאת ועוד, בנסיבות העניין גם לא אוכל לקבוע כממצא כי העתירה היא שהביאה להחלטה על פרסום המאמר לאחר הדיון המחודש, וגם מבחינה זו לא מצאתי עילה לחייב את המשיבה 1 בהוצאות העותר. אכן, ההחלטה לאשר את פרסום המאמר במסגרת הדיון המחודש אינה בבחינת חזרה של ועדת המערכת בה מהחלטתה המקורית, כי אם תוצאה של הדיון המחודש אשר בעקבותיו לא שינתה ועדת המערכת את החלטתה המקורית. במצב זה, אין בפניי ראיות המאפשרות לקבל את טענת העותר כי אמנם הגשת עתירתו היתה הגורם היעיל להחלטה שנתקבלה בסופו של דבר.

5.אשר לבקשת המשיבה 1 כי העותר ישא בהוצאותיה בעתירה, הרי שאף לכך לא מצאתי מקום. מעיון במאמר מתברר, כי המחבר כתב, בשוליו, כי הוא ייעץ לדובר הלשכה בכל הנוגע לבדיקת מבקר הלשכה. על רקע זה, התבקש כי יימסרו הסברים מפורטים יותר כיצד נשמט הדבר מחברי ועדת המערכת, באופן המחייב קיום דיון מחודש כפי שנעשה בפועל. הסברים מפורטים כאלה לא נמסרו. לא נמסרה גם כל התייחסות לטרוניית העותר על כי לא נמצאה הדרך לשמוע את עמדת חברי המערכת, או לכנסם, לפני הדפסת הבטאון. גם לעניין זה נותר ספק, אשר לא הותר לגמרי. בהקשר זה גם לא הוברר לגמרי מכתבי בי הדין של המשיבה 1 מה היו ההתפתחויות בין יום 2.9.02, בו הוחלט לאשר את פרסום המאמר בשינויים, ובין יום 18.9.02, בו הוחלט לקיים דיון מחודש בעניין, ומדוע משך זמן זה לא הספיק לבירור ההשלכות, ככל שהיו, לכך שמחבר המאמר ייעץ כאמור לדובר הלשכה.

במצב זה, אף כי אין בנתונים האמורים כדי ללמד כי העתירה היתה מוצדקת בעת שהוגשה, לא עולה מתגובות המשיבה 1 גם ההיפך הגמור מכך, היינו – כי העתירה היתה עתירה בלתי מוצדקת, אשר לא היה כל מקום להגישה, ואשר יש לחייב את מגישה בהוצאות. אוסיף, כי בנסיבות העניין אף לא מצאתי בעניין ההמצאה של הבקשה לפסיקת הוצאות משום עילה מספקת לחייב את העותר בהוצאות.

התוצאה היא, כי לדעתי המאזניים לעניין זה מעויינות. אני סבור, על כן, כי אין לזכות את מי מן הצדדים בהוצאות מאת הצד שכנגד, וכי דין שתי הבקשות שהוגשו לעניין זה – להידחות.