בג"ץ 8047/10 מרדכי יהודאי נ. עיריית י-ם אגף החנייה

השופטת ע' ארבל :

1.

עניינה של עתירה זו הוא דו"חות חניה שהוציאה עיריית ירושלים לעותר ולבני משפחתו. העותר פנה לעיריית ירושלים בבקשה לביטול אחד מהדו"חות בטענה כי הרכבים שצויינו בדו"חות הינם רכבים בהם השתמשו בני המשפחה לשם הסעת אשתו הנכה של העותר. בקשתו נדחתה בנימוק שלא הוכח כי הרכב הסיע נכה. עוד צוין בתשובת העיריה כי ביכולתו של העותר להגיש בקשה להישפט.

בעתירה שבפנינו מבקש העותר, שאינו מיוצג, את ביטולם של מספר דו"חות חניה וכן מעלה טענות כלליות כנגד מדיניות העיריה בכל הנוגע להקצאת מקומות החניה והתשלום שנגבה בגין חניה. כן צורפה לעתירה בקשה למתן צו ביניים לפיו "יופסקו ההליכים שנוקטת העיריה נגד העותר".

2.

לאחר שעיינו בעתירה, ותוך שנתנו דעתנו לכך שהעותר אינו מיוצג, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. עבירות החניה הן עבירות קנס מסוג ברירת משפט. הוצאת דו"חות החניה בגינן הינה סנקציה פלילית המעוגנת הן ב חוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960 והן בתקנה 72(א)(2א) ל תקנות התעבורה , תשכ"א-1961. סדרי הדין לענין זה ובכללם דרכי ההשגה על דו"חות החניה מעוגנים בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. אחת מדרכי ההשגה העומדות למי שסבור כי הודעת הקנס נמסרה לו שלא בצדק, היא הגשת בקשה להישפט.

אמנם, הגם שמסירת דו"חות חניה הינה כאמור סנקציה פלילית, יש לה גם פן מינהלי (ראו לענין זה: בג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מה

(5) 1, 10-9 (1991). אולם במסגרת המשפט הפלילי, יכול העותר ממילא להעלות גם את טענותיו המינהליות נגד עיריית ירושלים בדרך של "תקיפה עקיפה" (ראו והשוו: בג"ץ 6136/06

פרי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (טרם פורסם, ניתן ביום 10.906)) . יצוין כי העותר לא פירט בעתירתו את מועד הגשת הדו"חות, ולכן אין ביכולתנו לדעת האם סעד זה עוד עומד לעותר או שמא כבר חלף המועד להגשת בקשה להישפט (זאת למעט דו"ח אחד שבעניינו צירף העותר את תשובת העיריה, לפיה עד הגשת העתירה כבר חלף המועד להגשת בקשה כאמור). מכל מקום, משתלויים ועומדים נגד העותר דו"חות חניה, ומשפנייתו לעיריית ירושלים נדחתה, האפיק הפלילי הוא דרך המלך להשגה (לענין קיומו של סעד חלופי בדמות האפיק הפלילי ראו: בג"צ 9131/05

ניר עם כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, נ יתן ביום 6.2.2006)).

3.

בשולי הדברים יצוין כי אף אם לא היו דו"חות תלויים ועומדים כנגד העותר וכל טענותיו היו כנגד מדיניות העיריה בנוגע להסדרי החניה והתשלום בגינה, היה עומד לעותר סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לענין זה אציין כי לא נעלמה מעיני פסיקתו של בית-משפט זה בבג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה פ"ד נו(6) 900 (2002) וכן בבג"ץ 7281/09 רוזנבאום נ' עיריית הרצליה (טרם פורסם, ניתן ביום 3.1.10) שלא התייחסה במפורש לסעד חלופי זה. עם זאת, משנחקק חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ובכללו פריט 8(א) לתוספת הראשונה המתייחס ל החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים – נראה כי ניתן לומר שמדיניות רשות מקומית בענייני חניה מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהלייים ומשכך, עומד לעותר אף סעד חלופי נוסף על זה הפלילי.

לאור האמור, העתירה נדחית על הסף וממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.