בג"ץ 8288/98 מאיר סלומון נ. המוסד לביטוח לאומי

השופטת ד' דורנר:

העותר, יליד 1952, נפגע בילדותו ממחלת שיתוק ילדים. בתאריך 2.12.84 פנה העותר, לראשונה, אל המשיב 1, לצורך קביעת דרגת נכותו, על-פי תקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות), תש"ם1979-. בתאריך 3.1.85 קבעה הוועדה הרפואית לעותר 80.4 אחוזי נכות. בעקבות החלטה זו, החליטה המשיבה 2 שלא להעניק לעותר פטור ממס הכנסה, שכן פטור כזה מוענק, על-פי התקנות, אך למי שאחוזי נכותו הינם 90 אחוזים ומעלה.

בתאריך 11.10.94 פנה העותר בשנית לוועדה הרפואית, בטענה להחמרה במצבו הבריאותי, וביקש דיון מחודש בדרגת נכותו. הוועדה הרפואית דנה בבקשתו, וקבעה לו 80 אחוזי נכות. עררו של העותר לוועדה הרפואית לעררים נדחה, ובהתאם, קבעה המשיבה 2, כי אין הוא זכאי לפטור ממס הכנסה. בקשה נוספת שהגיש העותר בשנת 1996 להכרה בהחמרה במצבו נדחתה אף היא, וכך גם הערר שהוגש עליה.

בינואר 1997 קבעה הוועדה הרפואית כי מצבו הרפואי של העותר אכן החמיר, והוא עומד על 83.8 אחוזי נכות. בפברואר 1998, בעקבות בקשה נוספת להחמרה, הועמדה דרגת נכותו של העותר על 100 אחוזים, רטרואקטיבית לתאריך 25.8.97, הוא המועד בו הגיש העותר את בקשת ההחמרה האחרונה. בעקבות החלטה זו, ניתן לעותר פטור ממס הכנסה, רטרואקטיבית לאותו תאריך.

העותר ערר לוועדה הרפואית לעררים, בטענו, כי יש להחיל את דרגת נכותו רטרואקטיבית ליום פנייתו הראשונה אל המשיב 1, היינו 3.1.85, שכן דרגת נכותו עומדת על 100 אחוזים כבר מאז. הוועדה דחתה את הערר, בקובעה, כי השינוי ברמת הנכות נקבע בעקבות החמרה במצבו הרפואי של העותר, החמרה שאירעה אך בחודשים האחרונים שחלפו טרם הגשת בקשתו האחרונה להכרה בהחמרה.

החלטה זו היא עניינה של העתירה שבפנינו. העותר טען, כי עד היום לא ניתנה לו ההזדמנות להוכיח, שדרגת נכותו הינה 100 אחוזים כבר ממועד פנייתו הראשונה אל הוועדה הרפואית, ושמצבו זה לא השתנה מאז 1985. לטענתו, יש לקבוע לו 100 אחוזי נכות רטרואקטיבית למועד פנייתו הראשונה. עוד טען העותר להפלייה, בהציגו מקרים בהם נקבעה לחולים מסוגו דרגת נכות של 100 אחוזים, רטרואקטיבית למועד פנייתם הראשונה.

מתגובת המשיבים עולה, כי העותר עצמו הוא שהגיש בקשות להכיר בהחמרה במצבו, ולא ערר על קביעתה הראשונה של הוועדה הרפואית, לפיה אחוזי הנכות שלו הינם 80 אחוזים בלבד.

עוד טענו המשיבים, כי בפני הוועדות הרפואיות, אשר דנו בעניינו של העותר, הוצגו חוות-הדעת שהגישו מומחים מטעמו, ובין היתר הועלתה בחוות-הדעת הטענה, לפיה אחוזי הנכות של העותר היו מעל ל90- אחוזים כבר במועד פנייתו הראשונה לוועדה הרפואית. טענה זו נדונה על-ידי הוועדות הרפואיות, ונדחתה. מכאן, שלעותר ניתנה ההזדמנות לערור, הגם שלא במסגרת ההליך ההולם העלאת טענות ערעוריות, על החלטת הוועדה הרפואית הראשונה בעניינו.

לעניין טענת ההפליה, בדקו המשיבים את טענותיו של העותר, ומעיון במקרים שהציג בפני בית-המשפט, על-בסיסם טען להפליה, עלה, כי באותם מקרים הפכה וועדת העררים את החלטותיה של הוועדה הרפואית. מכאן, שאין מקרים אלו דומים לעניינו של העותר, ואין הוא יכול לבסס עליהם טענת הפליה.

במצב עובדתי זה, לא מצאנו מקום להתערבותו של בית-המשפט בהחלטת ועדת העררים, ואנו דוחות את העתירה, ומותירות את ההחלטה על-כנה.