ע"א 189/01 הועדה המקומית לתכנון ובניה "הדרים" נ. סימה גורנת ואח'

זוהי בקשה למחיקת ערעור שכנגד מטעמים של חלוף מועד, העדר זיקה וטעמים נוספים שבשיקול דעת הנובע משימוש לרעה בהליך.

המערערים הגישו ביום 27.12.98 "ערעור או בקשת רשות ערעור" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (רע"א 8288/98). כותרת כתב בית הדין נוסחה כפי שנוסחה, מטעמי זהירות. ההליך התקבל לרישום על ידי המזכירות, וסומן כבקשת רשות ערעור.

לאחר שהבקשה הועברה לתגובה, הועבר ההליך לדיון בפני מותב שלושה, וזה החליט ביום 10.12.00 ליתן למבקשים רשות ערעור.

בימים 9.1.01 ו8.1.01- הגישו המשיבות (בערעור) ערעור שכנגד. המערערים מבקשים למחוק עתה ערעורים שכנגד אלה. המערערים מעלים שורה של טענות לביסוס בקשה זו, ומן הראוי להתייחס לטענות אלה בנפרד.

איחור - המערערים טוענים כי הייתה בידיהם זכות ערעור. אם כך, שומה היה על המשיבות להגיש ערעור שכנגד בתוך 30 יום מהיום שהומצא להם כתב הערעור, על פי תקנה 420 לתקנות סדר הדין האזרחי. לשיטתם, זוהי נקודת הפתיחה של מרוץ הזמן, ולא המועד בו נתן בית המשפט רשות ערעור.

בשלב זה, אין המערערים יכולים לגלגל את המראות לאחור, ולנסות לזהות מחדש את טיב ההליך שהם מעורבים בו. בית המשפט העליון התייחס לבקשה כבקשת רשות ערעור. כך התייחסו לשאלה זו גם המשיבות, בתגובתן לבקשה. המערערים מושתקים, על כן, מכוח השתק שיפוטי מהעלאת טענה סותרת, לאחר שהצליחו לזכות ברשות ערעור על סמך בקשתם. המערערים לא הגישו כל השגה על דרך הפעולה של המזכירות הגם שדרך זו עמדה בפניהם.

יש לזכור שבלב המערערים עצמם קינן ספק ביחס לסוג ההליך. מכאן, שאפילו הייתה מתקבלת הטענה של טעות במיון, מדובר היה בטעות אופרטיבית, אשר הייתה מצדיקה הארכת המועד למשיבות, אילו היו נזקקות להארכת מועד כזו, לצורך הגשת הערעור (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון ). הסיבה לכך הייתה שטעות המשיבים יכולה הייתה לנבוע, בין היתר, מספקות שהיו למערערים עצמם.

זאת ועוד, המשיבות נדרשו על ידי בית המשפט להתייחס לבקשה כבקשת רשות ערעור ולא כערעור. כך סומן ההליך על ידי בית המשפט עצמו, וסימון זה הוא שמחייב את המשיבות כל עוד הן לא תקפו אותו. גם סימון זה, שמקורו בעבודת בית המשפט, היה מקנה למשיבות בסיס להארכת מועד, אילו נזקקו לכך, ואין טעם עתה לנקוט בדרך מלאכותית שכזו, אפילו נדרשה.

העדר זיקה עניינית - המערערים טוענים כי פסק הדין נשוא הערעור התמקד בשתי שאלות: זהות התוכנית הפוגעת והמועד הקובע לכניסתה לתוקף. הערעור עסק בשאלת המועד הקובע, ואילו הערעורים שכנגד בשאלת התוכנית הפוגעת. על כן, אומרים המערערים, נטול הערעור שכנגד זיקה עניינית, המאפשרת התליית הליך כזה בערעור העיקרי.

הכלל הוא שבין הערעור לבין הערעור שכנגד חייבת להתקיים זיקה עניינית. עם זאת, דרישת הזיקה מתקיימת אף אם הקשר הענייני הוא רופף, ודי בכך שלאחד העניינים יש השלכה על עניין אחר (ע"א 3034/94 זילברמן נ' שנפלד , פ"ד מט (2) 1). מכאן שעל המבקש לטעון לחוסר דיות בזיקה, להצביע על נתק בין הנושאים השונים העומדים להכרעה, שכן המבחן הוא מבחן "הזיקה המספקת", אם לשאול את לשון כב' הרשמת אפעל גבאי, ולאו דווקא מבחן של זהות או חפיפה חלקית (ע"א 503/59 מלון נאות מדבר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל , דינים עליון מ 629).

במקרה זה, יכולות שתי השאלות העומדות על הפרק להשליך על שיעור הפיצויים לו יזכו המערערים. אם תתקבל טענת המערערים ביחס למועד הקובע לכניסה לתוקף של תוכנית המתאר, יגדל שיעור הפיצויים לו הם יהיו זכאים. המשיבות רשאיות להגיב על ערעור זה, על ידי העלאת טענה ההודפת את טענת הפיצויים, מכוח אותה תוכנית פוגעת, על ידי העלאת טענה שעניינה זהות התוכנית הפוגעת. אם ניתן להעלות טענות מריטוריות בגדרו של ערעור שכנגד, החובר לערעור העיקרי בשאלת ההוצאות (ע"א 3034/94 זילברמן נ' שנפלד , פ"ד מט (2) 1), הרי הדברים הם בבחינת קל וחומר.

שימוש לרעה בהליכים - טרוניות המערערים בעניין זה אינן אלא חזרה על הטענה הנוגעת למועד הגשת הערעור שכנגד. המערערים מצביעים על כך שהמשיבות פעלו לכל אורך הדרך, לרבות בדרך של בקשת אורכות, מבלי לציין כי בדעתן לשקול הגשתו של ערעור שכנגד. המערערים סבורים כי עמדת המשיבות גרמה לבזבוז זמן ניכר לשווא, והובילה לסחבת בניהול ההליכים. אפילו הייתה עמדה זו מבוססת, זוהי שאלה להוצאות (שעניינן בסיום ההליך). לי נראה כי המשיבות היו ראשיות תחילה לנסות ולבחון אם אכן תינתן רשות וכיצד יתפתח ההליך, בטרם הן ירחיבו את היריעה (אולי שלא לצורך).

יש לציין כי בניגוד לדברי המערערים, לפיהם "לא טענו המשיבות כי בדעתן להגיש ערעור שכנגד", המשיבה 1 הודיעה על כוונתה לעשות כן. במצב דברים זה, גם אין טעם להורות על הפרדת הדיון. המזכירות המשפטית תוציא צו סיכומים, והתיק יועבר אל ההרכב ברע"א 8288/98.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.