ע"א 7891/13 רדוויל בע"מ נ. בתאור תעשיות אלקטרוכימיות בע"מ

לפניי בקשה לסילוק הערעור שכנגד על-הסף. הערעור והערעור שכנגד נסבים על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבו נתקבלה באופן חלקי תביעה כספית שהגישה המשיבה נגד המערערות.

בבקשה שלפניי נטען כי אין זיקה מהותית בין העילה שעליה נסב הערעור לבין העילות שבהן עוסק הערעור שכנגד. בהיעדר זיקה כזו – כך נטען – יש לסלק על-הסף את הערעור שכנגד. המשיבה לעומת זאת סבורה כי מתקיימת הזיקה הנדרשת לפי הכללים הנהוגים בכגון דא, וכי לפיכך דין הבקשה להידחות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק על-הסף להידחות.

כלל הוא כי ערעור שכנגד צריך לתחום את עצמו לעניינים שעלו בגדרי הערעור העיקרי (ע"א 3034/94 זילברמן נ' שנפלד , פ"ד מט(2) 1 (1995)). על כן, ניתן להעלות בגדרי ערעור שכנגד השגות שיש להן זיקה למסגרת העניינית שהותוותה בערעור העיקרי. כפי שהוסבר באחת הפרשות:

בעצם האפשרות להגיש ערעור שכנגד מוענקת פריבילגיה למי שיכול היה לערער בערעור ראשי ולא עשה כן, לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגיש ערעור רגיל, ופריבילגיה זו מהווה גם כעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצידו. דין הוא שזכות זו לא תהא כלפי כל ענין שליבו של המערער שכנגד חפץ בו, אלא, בהיות הערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי, ולשם הגשמת מטרותיו - שומה עליו שיהא באותו ענין בו עוסק הערעור העיקרי (בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 263 (1990)).

אם כן, בגדרי הערעור שכנגד ניתן להציג טיעונים לגבי העילות המונחות ביסודו של הערעור העיקרי (ראו בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן , פ"ד מה(5) 695, 700 (1991)). עם זאת, לא אחת הובהר כי הדרישה בדבר קיומה של זיקה עניינית אינה דרישה דווקנית ומצמצמת. "התיבה 'אותו עניין' מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור" (ע"א 8644/06 רבינוביץ נ' מולכו (24.6.2007)). אכן, הערעור שכנגד עשוי לעסוק גם בנושאים שלא הועלו במסגרת הערעור העיקרי:

אין פירושו של דבר שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי אלא יכול והערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור לאותו עניין. מאידך גיסא, ערעור שכנגד אינו יכול להיות מופנה, למשל, נגד בעל דין שלא ערער או נגד הכרעה בעניין נוסף שצורף לדיון בבית משפט קמא (כגון במסגרת איחוד הדיון בתיקים), ואינו מועלה בערעור הראשי (עניין אוזן הנ"ל, בעמ' 700).

אכן, "הערעור שכנגד אינו בבואה של הערעור העיקרי. אפשר שהערעור שכנגד יתייחס לכל עניין העומד ביסודו של הערעור ושזור עמו" (ע"א 41/99 גריזולין יצור ושיווק שמנים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (12.6.2001)). במילותיה של כבוד השופט דורנר: "בין ערעור עיקרי ובין ערעור-שכנגד חייבת להיות זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה. ערעור-שכנגד, מעצם טיבו וטבעו מוגש על-ידי צד, לאחר שהוגש כנגדו ערעור, וכתגובה לו. מכאן, שעליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני ערכאת הערעור, או למצער, בעניינים הקשורים להם" (רע"א 6947/99 קו-לו עבודות בנין ופיתוח נ' תעשיות קסריה פולימרים (7.12.1999)). באותה רוח הובהר כי במקום שבו קיים ספק באשר לאפשרות הגשתו של ערעור שכנגד, פועל הספק לטובת אי-מחיקתו של ההליך:

ספק בנוגע לזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין הערעור צריך לפעול לטובת אותו בעל דין, שביקש לשים קץ לסכסוך על ידי אי-הגשת הערעור, כדי לאפשר לו להגיש את הערעור שכנגד, על אף שבמקרה הרגיל המקום ההולם להעלאת טענותיו הוא במסגרת ערעור עצמאי (עניין אוזן הנ"ל, בעמ' 704).

הנה כי כן, בבחינת הקשר שבין ערעור לבין ערעור שכנגד לא נדרשת זהות בנושאים, אלא נדרש כי תתקיים זיקה עניינית מספקת, כשלעניין זה די בזיקה רופפת ומצומצמת בהיקפה (ראו גם ע"א 189/01 הועדה המקומית לתכנון ובניה "הדרים" נ' גורנת (1.5.2001)). גישה מרחיבה זו מבטאת את ההשקפה כי "ראוי להותיר פתח רחב להגשת ערעור שכנגד" (ע"א 5500/94 בלאו נ' פרידמן , פ"ד נ(3) 384, 393 (1996); ע"א 10800/06 סלמן נ' פקיד שומה טבריה ( 13.7.2011 )). לשם המחשה אציין כי הפסיקה קבעה, למשל, שכאשר התובע מערער על מיעוט הפיצויים שנפסק לזכותו, רשאי הנתבע, במסגרת ערעור שכנגד, להשיג גם על עצם החבות (ראו למשל עניין זילברמן הנ"ל, בעמ' 3).

בענייננו, בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי נדונו מספר סוגיות הנוגעות ל"שאלת פרשנותם הראויה של סעיפים מסוימים בהסכם השכירות, ואופן יישומם הראוי". הערעור העיקרי מתמקד באחת מן הסוגיות, והערעור שכנגד עוסק בסוגיות האחרות. הדבר אינו מפתיע: מטבע הדברים, כאשר בית המשפט מקבל חלק מן התביעה ודוחה חלק אחר, כל צד ישיג על אותו רכיב של פסק-הדין שבו נדחתה עמדתו, ואין מניעה כי הדבר ייעשה במסגרת של ערעור וערעור שכנגד, כל עוד נשמרת מסגרת עניינית משותפת כדרישת הפסיקה (וכאמור, לא מדובר בדרישה מחמירה). במקרה שלפניי, מצאתי כי מתקיימת זיקה עניינית מספקת בהתאם לאמות המידה המקובלות, ויודגש כי הסוגיות העולות בערעור ובערעור שכנגד נוגעות כולן לאותו הסכם שכירות, ובלשונו של בית המשפט המחוזי, ל"פרשנותם הראויה של סעיפים מסוימים בהסכם השכירות, ואופן יישומם הראוי".

סוף דבר: הבקשה לסילוק על-הסף נדחית. המערערות תישאנה בהוצאות המשיבה בגין הבקשה שלפניי בסך של 3,000 ₪.