ע"א 8698/12 אפי חסון נ. שיש אלוני בע"מ

לפניי בקשה לסילוק הערעור שכנגד על-הסף.

ביסוד הסכסוך התקשרות בין הצדדים למטרה של אספקת מוצרי שיש. יחסי הצדדים עלו על שרטון, והם הגישו תביעה ותביעה שכנגד. בפסק-דינו מיום 11.10.2012 קבע בית המשפט, בין היתר, כי המשיבה 1 (היא המערערת שכנגד) הפרה את ההסכם בין הצדדים, וכי עליה לשלם למערער סכום של 204,857 ₪. כן קבע בית המשפט המחוזי כי דין התביעה שכנגד להידחות. על פסק-הדין נסבים הערעור והערעור שכנגד. ערעורו של המערער נוגע בשאלת גובה הסכום המגיע לו, בהתייחס בעיקר לתקופת הזכאות לפיצוי. הערעור שכנגד מעלה השגות שונות ובהן לגבי הקביעה כי ההסכם הופר, לגבי עצם זכאותו של המערער לפיצויים, ולגבי דחיית התביעה שכנגד.

בבקשה שלפניי נטען כי אין כל זיקה בין הטענות שהועלו בערעור לבין הטענות המופיעות בערעור שכנגד, וכי למעשה מדובר ב"הודעת ערעור במסווה של 'כתב ערעור שכנגד'". בהיעדר זיקה כזו – כך נטען – יש לסלק על-הסף את הערעור שכנגד. המשיבה לעומת זאת גורסת כי מתקיימת הזיקה הנדרשת לפי הכללים הנהוגים בכגון דא, וכי לפיכך דין הבקשה להידחות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפניי ראיתי לנכון לדחות את הבקשה לסילוק על-הסף.

כלל הוא כי ערעור שכנגד צריך לתחום את עצמו לעניינים שעלו בגדרי הערעור העיקרי (ע"א 3034/94 זילברמן נ' שנפלד , פ"ד מט(2) 1 (1995)). על כן, ניתן להעלות בגדרי ערעור שכנגד רק השגות שיש להן זיקה למסגרת העניינית שהותוותה בערעור העיקרי. עמד על כך בית המשפט העליון באחת הפרשות:

בעצם האפשרות להגיש ערעור שכנגד מוענקת פריבילגיה למי שיכול היה לערער בערעור ראשי ולא עשה כן, לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגיש ערעור רגיל, ופריבילגיה זו מהווה גם כעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצידו. דין הוא שזכות זו לא תהא כלפי כל ענין שליבו של המערער שכנגד חפץ בו, אלא, בהיות הערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי, ולשם הגשמת מטרותיו - שומה עליו שיהא באותו ענין בו עוסק הערעור העיקרי (בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 263 (1990)).

אם כן, הערעור שכנגד הוא שטר ששוברו בצדו. בגדרי הערעור שכנגד ניתן להציג טיעונים לגבי העילות המונחות ביסודו של הערעור העיקרי (ראו בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן , פ"ד מה(5) 695, 700 (1991)). עם זאת, לאורך השנים הובהר לא אחת כי דרישת ההקבלה או הזיקה העניינית אינה דרישה דווקנית ומצמצמת. "התיבה 'אותו עניין' מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור" (ע"א 8644/06 רבינוביץ נ' מולכו (24.6.2007)). אכן, הערעור שכנגד עשוי לעסוק גם בנושאים שלא הועלו במסגרת הערעור העיקרי:

אין פירושו של דבר שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי אלא יכול והערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור לאותו עניין. מאידך גיסא, ערעור שכנגד אינו יכול להיות מופנה, למשל, נגד בעל דין שלא ערער או נגד הכרעה בעניין נוסף שצורף לדיון בבית משפט קמא (כגון במסגרת איחוד הדיון בתיקים), ואינו מועלה בערעור הראשי (עניין אוזן הנ"ל, בעמ' 700).

אכן, "הערעור שכנגד אינו בבואה של הערעור העיקרי. אפשר שהערעור שכנגד יתייחס לכל עניין העומד ביסודו של הערעור ושזור עמו" (ע"א 41/99 גריזולין יצור ושיווק שמנים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (12.6.2001)). באחת הפרשות הסבירה כבוד השופטת ד' דורנר את הגישה בכל הנוגע למבחן הקשר הענייני שבין הערעור שכנגד לבין הערעור העיקרי: "בין ערעור עיקרי ובין ערעור-שכנגד חייבת להיות זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה. ערעור-שכנגד, מעצם טיבו וטבעו מוגש על-ידי צד, לאחר שהוגש כנגדו ערעור, וכתגובה לו. מכאן, שעליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני ערכאת הערעור, או למצער, בעניינים הקשורים להם" (רע"א 6947/99 קו-לו עבודות בנין ופיתוח נ' תעשיות קסריה פולימרים (7.12.1999)). באותה רוח הובהר כי במקום שבו קיים ספק באשר לאפשרות הגשתו של ערעור שכנגד, פועל הספק לטובת אי-מחיקתו של ההליך. בלשונו של כבוד הנשיא מ' שמגר:

ספק בנוגע לזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין הערעור צריך לפעול לטובת אותו בעל דין, שביקש לשים קץ לסכסוך על ידי אי-הגשת הערעור, כדי לאפשר לו להגיש את הערעור שכנגד, על אף שבמקרה הרגיל המקום ההולם להעלאת טענותיו הוא במסגרת ערעור עצמאי (עניין אוזן הנ"ל, בעמ' 704).

הנה כי כן, בבחינת הקשר שבין ערעור לבין ערעור שכנגד לא נדרשת זהות בנושאים, אלא נדרש כי תתקיים זיקה עניינית מספקת, כשלעניין זה די בזיקה רופפת ומצומצמת בהיקפה (ראו גם ע"א 189/01 הועדה המקומית לתכנון ובניה "הדרים" נ' גורנת (1.5.2001)). גישה מרחיבה זו מבטאת את ההשקפה כי "ראוי להותיר פתח רחב להגשת ערעור שכנגד" (ע"א 5500/94 בלאו נ' פרידמן , פ"ד נ(3) 384, 393 (1996); ע"א 10800/06 סלמן נ' פקיד שומה טבריה ( 13.7.2011 )).

ומן הכלל אל הפרט: מקובל עליי כי הערעור שכנגד במקרה שלפניי מרחיב את יריעת ההתדיינות בהשוואה לערעור העיקרי. עם זאת, בהתאם לאמות המידה שהובאו לעיל, סבורני כי מתקיימת זיקה מספקת בין הערעור לבין הערעור שכנגד. שני הערעורים מעלים נושאים הנובעים מהמערכת ההסכמית שבין הצדדים, בשים לב להוראותיה ולתכליתה, כאשר המערער טוען כי מגיע לו פיצוי גדול יותר, ואילו המשיבה חותרת לשמוט את הקרקע מתחת לזכאותו של הראשון לפיצויים, וטוענת כי דווקא היא זכאית לקבלת כספים. במצב דברים זה, איני סבור כי מדובר בהליכים המנותקים זה מזה מבחינת עניינית. בהקשר זה יצוין כי הפסיקה קבעה, למשל, שכאשר התובע מערער על מיעוט הפיצויים שנפסק לזכותו, רשאי הנתבע, במסגרת ערעור שכנגד, להשיג גם על עצם החבות (ראו למשל עניין זילברמן הנ"ל, בעמ' 3). לטעמי, גישה זו מובילה למסקנה כי גם בענייננו אין מקום לסילוק הערעור שכנגד על-הסף.

סוף דבר: הבקשה לסילוק על-הסף נדחית. עם זאת, בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות בשלב זה.