בג"ץ 8335/99 אגודת נחליאל נ. משרד הדתות

1.זוהי בקשה להארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על פסק-הדין שניתן בבג"ץ 4631/97, אגודת נחליאל נגד שר הדתות (להלן: פסק-הדין), אשר ניתן ביום 13.9.99. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 23.11.99.

2.נושא העתירה היה החלטת המשיב שלא להקצות לעותרת תמיכה כספית, מאחר שאינה עומדת באמות המידה שנקבעו.

פסק הדין שניתן בעתירה היה קצר ביותר, ומובא כאן במלואו:

"איננו רואים להתערב בפרשנות המשיב לתנאי הרלוונטי אשר בחוזר מנכ"ל נה3/ מחודש אוגוסט 1995. פירוש זה סביר בענייננו, וכפי שהובהר, פירוש זה מיושם גם לגבי כלל האחרים ולא רק לגבי העותרת.

אם בעבר נהנתה העותרת מפירוש אחר של התנאי הנ"ל עקב טעות או אי הקפדה, היא לא רכשה עקב זאת כל זכות קנויה שכך יהיה גם בעתיד.

העתירה נדחית".

3.ביום 7.10.99 ניתן פסק-דין בבג"ץ 1438/98, התנועה המסורתית נגד השר לענייני דתות (להלן: פסק דין התנועה המסורתית).

לטענת העותרת, פסק-הדין בעניין התנועה המסורתית מתייחס לאותן אמות מידה למתן תמיכות אשר נדונו בעתירתה שלה, ועומד בסתירה לפסק הדין שניתן בעניינה.

העותרת טוענת, איפוא, כי עקב חשיבותה וחידושה של ההלכה שנקבעה בעניין התנועה המסורתית, יש לאפשר לה להגיש עתירה לדיון נוסף. היא מבקשת, כי המועד להגשת העתירה יוארך, בהתחשב בכך שפסק-הדין בעניין התנועה המסורתית לא פורסם, והעתק ממנו הומצא לה רק ביום 6.11.99.

4.המשיב מתנגד לבקשה מנימוקים אחדים:

ראשית, טוען הוא כי לעותרת לא קמה עילה לדיון נוסף, בהתאם לסעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-.

עוד טוען המשיב, כי אף לגופו של עניין אין מקום להשוואה בין שני פסקי הדין. זאת, כיוון שהעותרת בעתירתה תקפה את הקביעה שאין היא נכללת בגדר הקריטריונים שנקבעו למתן התמיכות, ובכך בחר בית המשפט שלא להתערב. ואילו התנועה המסורתית תקפה את הקריטריונים עצמם וביקשה מבית המשפט לבטלם.

באת כוח המשיב אף מפנה לאותו חלק מפסק הדין בעתירת התנועה המסורתית, הדן בהשפעת פסק הדין על כלל הפונים בבקשות תמיכה. בית המשפט קובע, כי לא ניתן לבטל למפרע את הקריטריונים שנקבעו לשנים 1997, 1998, שהתמיכות בגינן חולקו כבר למוסדות שנמצאו זכאים, וקבע במפורש כי אין מקום לתת סעד למוסדות שנשללה מהם תמיכה בשנים 1997, 1998.

5.המועד להגשת עתירה לדיון נוסף נקבע בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-.

על פי אותה תקנה, ניתן להאריך מועד זה מנימוקים מיוחדים.

תנאי נוסף בו על העותר לעמוד הוא הוכחת סיכוי טוב לעתירה גופה (ראו: בש"א 652/00, שפיגל ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ , לא פורסם).

6.התנאים למתן רשות לדיון נוסף נקבעו בסעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, והם מתקיימים:

"אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".

7.פסק-הדין בעתירתה של העותרת אינו עומד, ולו לכאורה, בתנאים שנקבעו בחוק. קביעת בית המשפט, כי אינו רואה להתערב בעניין מסויים, אין בה משום קביעת הלכה, וממילא אין מדובר בהלכה בעלת חשיבות, קושי או חידוש מיוחד (דנג"ץ 917/97, חוזה עמוס ואח'

נגד ביהמ"ש העליון ואח' , תקדין עליון 97(2) 284, 285).

בענייננו, ההלכה החדשה נקבעה בפסק הדין המאוחר יותר, בעניין התנועה המסורתית. פסק דין זה עשוי להשפיע השפעה רבה על העותרת, אולם אין בעובדה זו כדי להקנות לעותרת עילה לדיון נוסף, כל עוד אין פסק דין נשוא העתירה עומד במבחנים שנקבעו לכך.

8.די באמור עד כה כדי לדחות את הבקשה.

על כך יש להוסיף את העובדה שפסק הדין בעתירת התנועה המסורתית מתייחס, בפרק "הסעד", להשפעתו על ארגונים אחרים שאינם העותרת, מנתח את המצב המשפטי וקובע, כי אין מקום לתת סעד למוסדות שנשללה מהם תמיכה בשנים 1997, 1998.

במצב דברים זה, גם אותה סתירה לכאורה בין שני פסקי הדין אינה מעוררת קושי של ממש, והיא נותרת במישור התיאורטי ולא המעשי.

9.לאור כל האמור, אני סבורה כי לא עלה בידי העותרת להראות סיכוי של ממש לזכות בעתירה לדיון נוסף.

אני דוחה, איפוא, את הבקשה.

אין צו להוצאות.