בג"ץ 88/18 אורי משגב נ. היועץ המשפטי לממשלה מר אביחי מנדלבליט

השופט א' שהם:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיב 1 (להלן: המשיב ) ליתן טעם מדוע לא יימנע מלערוך בעצמו שימוע למשיבה 2 (להלן: המשיבה ) בתיק החקירה המכונה " פרשת המעונות " (להלן: " פרשת המעונות " או " הפרשה "), והקבוע ליום 17.1.2018. לעתירה נלוותה בקשה למתן צו ביניים, אשר ימנע את עריכת השימוע עד לקבלת החלטה בעתירה.

עיקרי העתירה ותגובת המשיבים

2.

לטענת העותר, עיתונאי המשמש, לדבריו, כעותר ציבורי, עריכת השימוע של המשיבה בפני המשיב טומנת בחובה חשש לניגוד עניינים ולפגיעה משמעותית בעקרון השוויון בפני החוק. זאת, נוכח היכרות אישית ומתמשכת בין המשיב לבין המשיבה ובעלה, ראש הממשלה המכהן. עוד טען העותר, כי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ המשפטי ) מס' 4.1004 " אישור מוקדם להגשת כתב אישום ", והנחיית היועץ המשפטי מס' 4.3001 " טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי (שימוע) ", אינן מצדיקות עריכת שימוע במתכונת הנזכרת, שעה שהמשיבה איננה נבחרת ציבור ואינה ממלאת כל תפקיד ציבורי רשמי.

3.

המשיב ביקש לדחות את העתירה על הסף, אם משום השיהוי בהגשתה, שעה שעיסוקו של המשיב בפרשת המעונות היה ידוע ברבים מאז נכנס לתפקידו הנוכחי; ואם מחמת מעשה בית דין והעדרה של תשתית עובדתית התומכת בעתירה. זאת, לאחר שהשגות דומות בעניין עיסוקו של המשיב בפרשיות הנוגעות לראש הממשלה המכהן, חרף העובדה כי הוא שימש כמזכיר הממשלה בממשלתו, נדחו על ידי בית משפט זה. המשיב הוסיף וטען, כי יש לדחות את העתירה אף לגופה, בהעדר עילה להתערב בהחלטתו לקיים את השימוע בפניו. המשיבה הצטרפה לנימוקיו של המשיב לדחיית העתירה, והוסיפה, כי קבלת הבקשה למתן צו ביניים תגרום לה נזק רב, שעה שהעותר לא הבהיר כיצד יינזק, אם תדחה בקשתו.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה, דעתי היא כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבותנו. משכך, יש לדחות את העתירה על הסף, כמו גם את בקשת העותר למתן צו ביניים.

הנחיית היועץ המשפטי מס' 4.1004 שעניינה " אישור מוקדם להגשת כתב אישום " מפרטת נסיבות שונות המחייבות, עקב רגישות או חשיבות הנושא, את אישורו של היועץ המשפטי טרם הגשת כתב אישום (כך, לדוגמא, מתייחסת ההנחיה להגשת כתב

אישום

נגד

רשות

מקומית; ראש

רשות

מקומית

או

נבחר

אחר

של

הרשות המקומית). זאת, מעבר לנסיבות המפורטות בדברי חקיקה שונים, המורות על הגשת כתב האישום בידי היועץ המשפטי או בהסכמתו (ראו, למשל, סעיף 17(ג) לחוק יסוד: הממשלה הקובע כי היועץ המשפטי הוא שיגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה ). אמנם, ההנחיה אינה מתייחסת לנסיבות שלפנינו, ואולם היא קובעת, כי " אין בהנחיה זו

כדי

למנוע

בקשה

לאישור

היועץ

המשפטי

להגשת

כתב

אישום

כאשר

פרקליט המדינה

או

העומד

בראש

רשות

תובעת

אחרת

סבור, כי בנסיבות

המיוחדות

של

העניין

רצוי

לקבל אישורו, כגון, כשביסוד

התלונה

יש, לדעתו, חשש

להתנכלות

לחשוד ".

עוד ראוי לציין, כי סעיף 9(א) להנחיה מס' 4.3001, בדבר " טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי (שימוע) ", קובע כי שימוע, בעל-פה או בכתב, טרם הגשת כתב אישום ייערך, ככלל " בפני מי שאמור להחליט על הגשת כתב האישום ". סעיף 9(ב) לאותה הנחייה מבהיר, כי מקום שהחוק או ההנחיות מורים כי כתב האישום יוגש על ידי היועץ המשפטי עצמו או באישורו, הרי שבפניו ייערך, ככלל, גם השימוע.

5.

נוכח ההוראות האמורות, נראה כי לא נפל פגם בעובדה, כי ההחלטה בשאלת העמדתה לדין של המשיבה, ומכאן אף עריכת השימוע טרם קבלת ההחלטה, תתקבל על ידי היועץ המשפטי עצמו. אכן, המשיבה איננה נבחרת ציבור ואינה ממלאת תפקיד ציבורי רשמי, כך שהשימוע יכול היה להעשות גם בפני גורם אחר בפרקליטות. עם זאת, אציין כי בנסיבות שלפנינו ההחלטה על פתיחה בחקירה פלילית בפרשת המעונות התקבלה על ידי היועץ המשפטי הקודם עוד בשנת 2015, ומשמוּנה המשיב לתפקיד, הוא נטל לידיו את המשך הטיפול בפרשה. הטעם למעורבותו של המשיב בחקירת הפרשה, ובהמשך בעריכת השימוע ובהחלטה אם להגיש בעקבותיו כתב אישום, מובן, בנסיבות העניין. חקירת האפשרות לביצוען של עבירות פליליות, לכאורה, על ידי רעיית ראש הממשלה במעונו הרשמי של ראש הממשלה כרוכה ברגישות ציבורית רבה ונלווׂת לה, ולהמשך ההליכים בעניינה, ככל שיהיו כאלה, השלכות ציבוריות נכבדות.

זה אף המקום לשוב ולהזכיר את ההלכה בדבר שיקול הדעת הרחב הנתון ליועץ המשפטי במסגרת ניהול הליכים פליליים, ובפרט בסוגיית ההעמדה לדין. כידוע, התערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי שמורה למקרים חריגים ביותר, ובין היתר, בנסיבות בהן החלטתו של היועץ המשפטי התקבלה בחוסר סבירות קיצוני, בחוסר תום לב, או על יסוד שיקולים זרים (בג"ץ 5722/12 אבו גוש נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.12.2017); בג"ץ 6087/17 אייבי נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.9.2017); בג"ץ 4267/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.7.2017)). במקרה שלפנינו לא הצביע העותר על טעם מבורר להתערבות בהחלטת המשיב לערוך שימוע למשיבה, בעצמו.

6.

אוסיף עוד, כי לא מצאתי טעם להדרש לטענות העותר בדבר קשריו הקודמים של המשיב עם ראש הממשלה והמשיבה, ושאלת השפעתם על עריכת השימוע למשיבה. בית משפט זה נדרש בעבר לטענות בדבר ניגוד עניינים של המשיב, המונע ממנו לעסוק בחקירות פליליות של ראש הממשלה, ואלו נדחו. לעניין זה, יש להפנות לדברי בית משפט זה בבג"ץ 4344/16 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה ו (9.3.2017):

"כזכור החליט בית משפט זה בהרכב חמישה שופטים בבג"ץ 43/16 הנזכר לדחות עתירות כנגד מינויו של ד"ר מנדלבליט ליועץ משפטי לממשלה. זו ההכרעה המחייבת. ממנה עולה כי ליועץ המשפטי ניתן לעסוק בכל נושא, לרבות כאלה שבהם היה מעורב כמזכיר הממשלה בכובע מקצועי . חזקה על היועץ המשפטי כי ימנע עצמו מטיפול במה שהיה מעורב בו באופן החורג מהתנהלות מקצועית כאמור, אך לא מצאנו דופי בהודעת משיבי המדינה בהקשר זה"(ההדגשות שלי – א.ש.).

הדברים נכונים , ביתר שאת, שעה שאין מדובר בחקירה או בשימוע בעניינו של ראש הממשלה עצמו, וחזקה על המשיב כי יפעל, גם בנסיבות דנן, באופן מקצועי וחסר פניות.

7.

לאור המפורט לעיל, דינה של העתירה להדחות את הסף. זאת, אף מבלי שנתתי דעתי לעובדה, כי העותר אכן השתהה בהגשת העתירה, באופן העשוי להצדיק, כשלעצמו, את דחייתה על הסף (בג"ץ 4703/17 פלוני נ' נציבות שירות בתי הסוהר – מדינת ישראל (17.9.2017); בג"ץ 8843/15 סושצ'בסקיה נ' שר הפנים (6.04.2017); בג"ץ 2559/17 בן ארי נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.03.2017)).

8.

סיכומם של דברים, העתירה נדחית על הסף, ועמה נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים.