בג"ץ 8967/99 מדינת ישראל נ. דן ירימי

בפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן - חוק המעצרים). המדובר בהארכה שניה של מעצר המשיב, העצור מאז יום 28.12.98.

1.המשיב הואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירה של התעללות בקטין, שתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, חמש עבירות תקיפה, חמש עבירות איומים, עבירת כליאת שווא ושתי עבירות של הפרת הוראה חוקית. על-פי הנטען בכתב האישום, בוצעו העבירות נגד שתיים מבנותיו הקטינות של המשיב. שתי העבירות של הפרת הוראה חוקית המיוחסות למשיב הוספו לכתב האישום לאחר שהמשיב, ששוחרר בתנאים מגבילים ממעצרו עם הגשת כתב האישום נגדו, הפר את תנאי השחרור בכך ששב להתגורר בביתו ובמהלך תקופה זו שב ותקף את בנותיו.

ביום 6.1.99 הורה בית-המשפט המחוזי (השופט דוויק) על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. החלטה זו ניתנה במסגרת בקשת המדינה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את המשיב בתנאים, ובעקבות הפרת תנאי השחרור על-ידי המשיב כאמור לעיל. בהחלטתו קבע השופט דוויק כי:

"ההצטברות של מקרי הפגיעה מלמדת על מסוכנות חד משמעית לדעתי של המשיב. מסוכנות זו מקימה עילת מעצר על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים. מסוכנות זו אינה נסתרת ואף מוצאת חיזוק בעברו הפלילי של המשיב ובהתנהגותו הבוטה. חלופת מעצר על דרך מעצר בית מסתבר שאינה אפקטיבית, שכן המשיב מפר אותה כאוות נפשו, יוצר קשר עם בני משפחתו, וכאמור חוזר ומבצע בהם עבירות, ומכיוון שכך, אין לאפשר חלופה כלשהי".

בקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב על ההחלטה לעוצרו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי ביום 7.7.99 (השופטת סלומון-צ'רניאק). עררו של המשיב על החלטה זו נדחה על ידי בית-משפט זה (השופט אילן), בהסתמך בין היתר על האמור בתסקיר שירות המבחן, לפיו אין בחלופת מעצר שהוצעה על-ידי המשיב כדי למנוע את הסכנה הנשקפת ממנו לבנותיו. בהחלטתו ציין השופט אילן כי אם משפטו של המשיב לא יסתיים תוך זמן סביר, יהיה בכך נימוק להגשת בקשה מטעם המשיב לעיון חוזר בהחלטת המעצר. ביום 27.9.99 - בחלוף תשעה חודשים מיום מעצרו של המשיב - האריך בית-משפט זה (השופט מצא) את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. בהחלטתו קבע השופט מצא כי:

"העיון בכל החומר שלפניי הביאני לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין מנוס מהמשך מעצרו של המשיב. המשיב, כאמור, שוחרר בעבר בתנאים מגבילים; אלא שהוא הפר את תנאי השחרור פעם אחר פעם, ואף ניצל את שחרורו ממעצר לביצוע עבירות נוספות כלפי בנותיו. בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים קבע בית המשפט המחוזי, כי אין לתת אמון במשיב, לאחר שהפר בגסות את צווי בית-המשפט, וכי בהיותו חופשי הוא מסכן את שלום בנותיו. קביעות אלו עודן יפות ותקפות".

2.בבקשה שבפני שבה המדינה ומבקשת את הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. המדינה מתארת בבקשה את השתלשלות ההליכים שהתקיימו בעניינו של המשיב עד כה, ואת הסיבות לעיכוב שחל בסיום משפטו. סיבות אלו נעוצות חלקן בתביעה, חלקן בסנגוריה וחלקן קשורות לאילוצים של לבית-המשפט. בבקשתה מציינת המדינה כי הדיון בפרשת התביעה הסתיים, וכן הסתיימה עדותו של המשיב ועדותם של ארבעה עדים נוספים במסגרת פרשת ההגנה. שתי ישיבות נוספות בתיק נקבעו תחילה לחודש מאי 2000, אך הוקדמו לימים 23.1.2000 ו- 30.1.2000. המדינה טוענת כי בהתחשב בלוח הזמנים שנקבע בתיק ונוכח מסוכנותו של המשיב, העולה מהמעשים המיוחסים לו, מתסקיר המעצר שהוגש במסגרת הערר בפני השופט אילן ומכך שחלופה למעצרו הוכחה כבלתי אפקטיבית - יש הצדקה להארכת מעצרו.

סנגורו של המשיב מתנגד לבקשה. את עיקר טענותיו בפני מיקד בטענה העקרונית הכללית שהארכת מעצר שניה צריכה להינתן רק במקרים חריגים ובטענה פרטנית המתייחסת לשינוי המהותי שחל לגישתו בתשתית העובדתית העומדת בבסיס האישומים נגד מרשו. לעניין זה טען הוא כי הראיה המרכזית אשר עמדה בבסיס האישום - עדותה של א' בתו הקטינה של המשיב - איננה עומדת עוד שכן הקטינה חזרה בה מגירסתה בעת עדותה בבית-המשפט מטעם התביעה והוכרזה כעדה עוינת. לטענת הסנגור, שינוי זה שחל במהלך המשפט מהווה כירסום משמעותי בתשתית הראייתית, השומט את הקרקע תחת בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב. עוד טען הסנגור כי עילת המסוכנות איננה מתקיימת עוד ביחס למרשו, שכן כאמור אחת מבנותיו הקטינות חזרה בה מגרסתה המפלילה נגדו ואילו הבת השניה איננה מתגוררת עוד בבית הוריה.

3.שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המשיב יש לקבל את בקשת המדינה ולהורות על הארכת מעצרו של המשיב.

המעשים המיוחסים למשיב הינם חמורים, כל אחד כשלעצמו ועל אחת כמה וכמה בהצטברם זה לזה. כפי שעולה מהחלטות הקודמות שניתנו בעניין מעצרו של המשיב, המשיב מהווה איום וסכנה כלפי בני משפחתו. מסוכנתו נלמדת הן מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום והן מהתנהגותו מאז החל ההליך המשפטי נגדו. כאמור בהחלטות הקודמות בעניינו של המשיב, הניסיון לשחררו בתנאים מגבילים לא עלה יפה והוכיח כי המשיב איננו ראוי לאמון בית-המשפט בעניין זה.

אינני סבורה כי הונחה תשתית לטענה שחל כירסום משמעותי בראיות התביעה כנטען על-ידי הסנגור. לעניין ההשפעה הנתונה לחזרת עד מגירסתו במהלך המשפט, על התשתית הראייתית העומדת בבסיס המעצר, נפסק כבר בעבר כי "חזרה מעדות אינה מהווה בדרך כלל כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה בעת בחינת הראיות בשלב המעצר" (בש"פ 5407/99 מדינת ישראל נ' מאיר אדרי ואח' , לא פורסם והאסמכתאות הנזכרות שם). טענתו של הסנגור כי בשלב של הארכת המעצר אין צורך שהכירסום בתשתית הראייתית יהיה "משמעותי" וכי "רף" הבחינה לעניין זה הינו נמוך יותר, איננה מקובלת עלי. בהליך הארכת המעצר אין בית-המשפט בוחן מחדש את ראיות התביעה, לגביהן נקבע כי הן מעמידות תשתית ראייתית מספקת למעצרו של הנאשם (ראו: בש"פ 338/98 מדינת ישראל נ' חליל , לא פורסם; בש"פ 445/98 מדינת ישראל נ' הוכברג , לא פורסם). אשר על כן, טענות הנאשם בדבר שינויים שחלו בתשתית העובדתית אשר עמדה בבסיס מעצרו, ראוי שיידונו - ככלל - בפני הערכאה הדיונית במסגרת בקשה לעיון חוזר ולא אגב דיון בבקשת המדינה להארכת מעצר (ראו: בש"פ 445/98 הנ"ל). אכן, יש ובית המשפט הדן בהארכת מעצר מביא בגדר מכלול שיקוליו גם שינויים שחלו בתשתית הראייתית שביסוד של המעצר, אך זאת במקרים חריגים כגון "במקום שחל 'כירסום' חמור בראיות התביעה סמוך לפני תום תשעה חודשי המעצר הראשונים" (ראו: בש"פ 445/98 הנ"ל). בענייננו לא חל אותו כירסום חמור בראיות. עדותה של ביתו הקטינה של המשיב, אשר הוכרזה כעדה עויינת, תישקל לגופה על-ידי בית-המשפט של הערכאה הראשונה. עדות זו איננה עומדת לעצמה, שכן האישומים נגד המשיב מבוססים על ראיות ועדויות נוספות, ובהן עדותה של הבת הבכורה אשר היתה אף היא, לפי הנטען, קורבן למעשיו, ושל עובדת סוציאלית אשר טיפלה בקטינות.

אכן, משפטו של המשיב מתמשך מעבר לראוי ויש לעשות כל מאמץ לסיימו בהקדם. נראה כי היום מתקרב ההליך לסיומו, כאשר שתי ישיבות הוכחות נוספות נקבעו לחודש הקרוב והמדינה הצהירה בפני כי תגיש סיכומיה בתיק בתוך שבוע ממועד סיום העדויות.

בנסיבות אלה, בהתחשב במסוכנותו של המשיב ובהפרת תנאי השחרור על-ידו בעבר, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום החל מיום 26.12.99 או עד למתן פסק דין במשפטו, לפי המוקדם.