בג"ץ 9283/09 אחים בן רחמים בע"מ נ. שר הפנים

1.

העתירה שבכותרת נמחקה בהסכמת הצדדים ונותרה על הפרק בקשת העותרת לחייב את המשיבים 1-3 בהוצאותיה. בקשה זו הועברה להכרעתי לאחרונה נוכח חלופי גברי בלשכת הרשמים.

הסעד העיקרי אשר התבקש נגד המשיבים 1-3 הוא כי תסתיימנה התקנת תקנות למיסוד הליך בדיקה ואישור של שיטות בניה חדשות וסיום נושא הסדר השיפוי מול המשיב 4, על מנת שזה יוכל לתפקד כגוף המוסמך לאשר שיטות בניה חדשות.

לאחר שבחנתי את השתלשלות הדברים בהליך זה ועיינתי בכל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים לעניין החיוב בהוצאות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבל את עמדת המשיבים 1-3 לפיה אין לחייבם בהוצאות העותרת.

העתירה הוגשה בנובמבר 2009, והיתה תלויה ועומדת בבית משפט זה תקופה ממושכת, עד למחיקתה בהסכמת הצדדים ביולי 2014. במהלך תקופה זו התקיימו בעתירה שלושה דיונים, אשר בהם, כמו גם בטיעוניהם בכתב, הודיעו המשיבים 1-3 כי מתקיים משא-ומתן בינם לבין המשיב 4 וכי הם פועלים לקידום הליכי התקנת התקנות הנדרשים. מן ההחלטות שניתנו בהליך עולה חוסר שביעות רצון של בית המשפט לגבי קצב התקדמות הדברים כמו גם הנחה כי העיכוב שנגרם פוגע באינטרסים לגיטימיים של העותרת (וראו למשל החלטות מיום 9.3.2011, מיום 11.9.2013 ומיום 14.10.2013). עוד יש לציין כי חלוף הזמן הוביל לכך שהעותרת נדרשה להגיש עתירה מתוקנת מטעמה (החלטה מיום 14.10.2013). למקרא הדברים קשה לקבל את הטענה כי לא היה בעתירה כדי לקדם ולזרז את הסדרת הסוגיות שעל הפרק או כי לא היתה הצדקה לעתירה עת הוגשה, ודומני כי המשיבים 1-3 אינם יכולים לפטור עצמם בטענה כי המגעים והמהלכים החלו עוד קודם להגשת העתירה ובלי קשר אליה (וניתן להבין בהקשר זה את תחושת העותרת, אשר התקוממה כלפי עמדתם זו של המשיבים 1-3). מסקנתי היא אפוא כי יש לחייב את המשיבים 1-3 בהוצאות העותרת.

2.

אשר לשיעור ההוצאות. העותרת מבקשת לחייב את המשיבים 1-3 בהוצאותיה הראליות (העומדות לטענתה על סך של כ-100,000 ש"ח) ובנוסף לחייבם בהוצאות בסך של 50,000 ש"ח בשל "פועלה הציבורי".

תחילה יצוין כי בניגוד לנטען בבקשה לא צורפו אליה הסכמי שכר הטרחה ובנוסף לא צורפו ראיות לעניין ביצוע התשלום בפועל (ראו והשוו: בג"ץ 5098/08 ד"ר היידי (הדס) פלביאן נ' מדינת ישראל - משרד החינוך , פסקה 4 (14.12.2008) (להלן: עניין פלביאן ); בג"ץ 10357/04 קיבוץ נחשולים נ' שר הרווחה , פסקה 14 (3.5.2010) (להלן: עניין קיבוץ נחשולים )). מכל מקום גם אם אניח כי שיעור ההוצאות שצוין הוא זה ששולם בפועל, שיעור ההוצאות אותו יש לפסוק בסיומו של הליך כפוף תמיד למגבלות של "הכרחיות, סבירות ומידתיות, לצד שיקולים נוספים" (עניין פלביאן , פסקה 4) ובהקשר זה יש לקחת בחשבון, בין היתר, את אמות המידה המקובלות לשומת הוצאות בהליכים דומים, ובענייננו בעתירות המוגשות לבית המשפט הגבוה לצדק. בהקשר אחרון זה אוסיף כי ההליכים בבית המשפט הגבוה לצדק מתאפיינים לא אחת בסוגיות מנהליות וחוקתיות שההכרעה בהן עשויה להשליך על ציבור רחב ובלתי מסוים, וטענת העותרת לפיה גם במקרה דנן היה בעתירה כדי לסייע לרבים אחרים, אינה מצדיקה, כשלעצמה, חיוב של המשיבים 1-3 בהוצאות נוספות או בהוצאות הדומות לאלו הנפסקות במסגרת הליכי תובענה ייצוגית, כבקשתה (ראו והשוו עניין קיבוץ נחשולים , פסקה 17). כן יש ליתן משקל לעובדה שההליך הסתיים לבסוף בהסכמת הצדדים, כך שלא ניתנה בהליך זה הכרעה שיפוטית מהותית במכלול טענות הצדדים.

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות העניין ואיזנתי בין כל השיקולים הרלבנטיים החלטתי לחייב את המשיבים 1-3 בהוצאות ובשכר-טרחת העותרת בסך של 25,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד ליום התשלום בפועל.