בג"ץ 9377/06 רנט חנוכייב נ. בית המשפט לענינים מינהליים בת"א

השופט ס' ג'ובראן:

עניינה של העתירה שבפנינו הינה בקשתו של העותר, להקדים את הדיון אצל המשיב בעניינו ולבטל את החלטת המשיב בעע"א 2858/06 מיום 15.11.20006 (כב' השופט צ' גורפינקל), אשר קבע את הדיון בעניינו ליום 13.12.2006.

העותר עלה לישראל מקווקז, בהיותו נער יתום בעל נסיבות אישיות קשות, משפחתיות ובריאותיות, פיזית ונפשית. ביום 17.10.2002 נגזר דינו של העותר בגין עבירת חבלה בנסיבות מחמירות בה הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ 176/02) לארבע שנות מאסר בפועל ושנה נוספת על-תנאי. גזר דינו של העותר ניתן בשים לב למצבו, ובהמלצת בית-המשפט לשלבו במסגרת טיפולית מתאימה. ביום 16.10.2006 הגיש העותר, באמצעות באת-כוחו, עתירת אסיר דחופה, בטענה, כי לא ננקטו כל הליכים שיקומיים מתאימים בעניינו. מועד הדיון בעתירה נקבע ליום 13.12.2006, בעוד שחרורו הסופי נקבע ליום 7.12.20006.

מכאן העתירה שבפנינו, במסגרתה טוענת באת-כוחו, כי במידה שיישאר יום הדיון הנוכחי על כנו, הרי שעם שחרור העותר ללא תנאי עובר לדיון, הרי תתייתר עתירתו מחמת חוסר סמכות של שירות בתי הסוהר בעניינו.

לחלופין, מבקשת באת-כוח העותר לראות בעתירה בקשת רשות ערעור על החלטת המשיב, לפי סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר). מכיוון שבסעיף זה לא מצוינת במפורש האפשרות להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בהליך של עתירת אסיר, מבקשת באת-כוח העותר, לסמוך ידיה על תקנה 6 לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים), תש"ם-1980, המעניקה סמכות כללית לבית-המשפט, לדון בדרך הצודקת והמהירה בעניין סדרי דין שלא נקבעו בתקנות. על סמך האמור בתקנה זו, מבקשת באת-כוח העותר לגזור גזירה שווה בענייננו מסעיף 12 לחוק בתי-המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי-המשפט לעניינים מנהליים), המאפשר ערעור ברשות על החלטות ביניים מסוימות.

דין העתירה להידחות על הסף, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

פנייה לבית-המשפט הגבוה לצדק, אינה ההליך הראוי לדיון בעתירות אסירים. על-פי מצוות המחוקק, המקום הראוי לדיון בעניינו של העותר הינו בית-המשפט לעניינים מנהליים, אשר דן בעניינו וקבע מועד לדיון לפי אילוצי יומנו (ראו גם בג"ץ 2376/02 מיכאל שור נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכן דוד בר אופיר, עתירות אסירים (תל אביב, 2001) 91).

בקשת העותר, לראות בעתירה זו בקשת רשות ערעור, נראית בעיני מוקשה מבחינה דיונית ומטעם זה בלבד יש לדחותה. יתרה מכך, אף אם היינו דנים בה כבקשה לגופה, היה דינה להידחות, שכן רשות ערעור על פסקי-דין בנוגע לעתירות אסיר אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא רק אם עובדות המקרה מעלות בעיה משפטית עקרונית בעלת חשיבות או לחילופין כאשר מגלה הבקשה נושא בעל חשיבות ציבורית כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 6813/01 דוד ימין נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 10408/03 זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). כך בהחלטה סופית בעתירה, ועל אחת כמה-וכמה, כך בהחלטת ביניים בהליך, בעניין קביעת מועד לדיון.

מעבר לצורך נציין, כי אף לגוף העניין, עם כל הצער, אין בית-משפט זה נוטה להתערב בשיקולי יומנו של בית-משפט אחר ואין ראוי כי יעשה זאת, אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. נראה, כי היה מקום להגשת עתירה זו זמן רב טרם מועד שחרור העותר, וזאת על-מנת לקיים דיון בזמן ולאפשר לגורמי הטיפול והשיקום ליצור תכנית שיקומית יעילה בעניינו, במסגרת זמן שנותר לריצוי עונשו. הגשת העתירה במועד כה מאוחר לא תרמה לטיפול היעיל בעניינו של העותר.

יחד עם זאת, ולאור מצבו מעורר הדאגה של העותר, כפי שפורט בעתירה, הרינו ממליצים, כי העותר יגיש בקשה נוספת בעניין זה למשיב, אשר מצידו ישוב ויבחן בדחיפות את האפשרות לקיום הדיון קודם לשחרור העותר, ולו לפנים משורת הדין.

אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.