בג"ץ 9420/10 פלוני נ. מדינת ישראל מנהל בתי משפט

השופט א' גרוניס:

1.

עתירה זו מופנית נגד מספר החלטות שיפוטיות שניתנו במסגרת תיק גירושין בו מעורב העותר, ונגד צו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין העברת זכויות בדירת מגורים.

2.

נביא תיאור מקוצר של העובדות, כעולה מן העתירה. ביום 12.8.02 נתן בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כבוד השופט ג' גוטזגן) תוקף של פסק דין להסכם ממון בין העותר לבין מי שהיום היא גרושתו. על פי ההסכם, דירתם של בני הזוג באלפי מנשה (להלן – הדירה) תימכר באמצעות כונס נכסים ויתרת התמורה תחולק בין בני הזוג באופן שווה. כונסת הנכסים שמונתה לעניין ביקשה בחודש פברואר 2008 לקיים הליכי התמחרות לגבי הדירה. העותר התנגד לקיום התמחרות בטענה כי נמנעה ממנו האפשרות לרכוש את הדירה, משום שלא בוצע איזון משאבים כנדרש. לחלופין, הציע העותר לרכוש את הדירה על ידי קיזוז חובות בין הצדדים. בית המשפט (כבוד השופט ג' גרמן) דחה את התנגדותו של העותר בהחלטתו מיום 19.3.08. בסיומה של ההתמחרות התקבלה הצעת גרושתו של העותר. בעקבות כך הגיש העותר שתי בקשות רשות ערעור, אחת על ההחלטה למנות את כונסת הנכסים והשנייה ביחס להחלטת בית המשפט בעניין קיום התמחרות. ביום 10.8.10 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שטופמן) את הערעורים, לאחר שנתן רשות ערעור. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. העותר טען, בין היתר, כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 19.3.08 הינה פסק דין הואיל ומדובר בהחלטה המסיימת את ההליך בנוגע לדירה, ולכן ערעורו לבית המשפט המחוזי היה בזכות ולא ברשות. ביום 10.10.10 דחה בית המשפט העליון (השופט ע' פוגלמן) את בקשת רשות הערעור (בע"מ 6804/10) בקובעו, כי הסוגיות המועלות בה אינן בעלות חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. בית המשפט הוסיף, כי אפילו הייתה החלטת בית המשפט לענייני משפחה פסק דין ולא החלטת ביניים, אין בכך כדי להקים עילה לדיון בגלגול שלישי. ביום 1.11.10, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופטת מ' דהן) המורה, כי זכויותיו של העותר בדירה יירשמו על שם גרושתו. בעקבות החלטה זו הוגשה העתירה דנא לבית משפט זה ועימה בקשה למתן צו ביניים שימנע רישום הזכויות בדירה על פי ההחלטה הנזכרת. ביום 21.12.10 הוחלט לדחות את הבקשה לצו ביניים.

3.

דינה של העתירה להידחות על הסף. העותר מבסס את עתירתו על טענת "הגנה מן הצדק", תוך שהוא מצטט מפסיקות שונות שאין בינן לבין עניינו של העותר דבר. העותר חוזר וטוען כי נוהל הליך של פירוק שיתוף ללא כתב תביעה, טענה שאינה ברורה לאור קיומו של הסכם ממון, שאושר על ידי בית המשפט עוד בשנת 2002. כמו כן, חוזר העותר על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית משפט זה במסגרת בקשת רשות הערעור. ככלל, אין להשיג על החלטות של ערכאות השיפוט הרגילות בפני בית המשפט הגבוה לצדק (למשל, בג"ץ 3844/07 צבי נ' השופטת ארד (לא פורסם, 22.5.07); בג"ץ 3187/09 פלוני נ' בית המשפט לענייני משפחה (לא פורסם, 28.4.09)). קל וחומר כאשר עניינו של העותר כבר הובא בפני שלוש ערכאות, ביניהן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים. אין כל סיבה שבית משפט זה יפעיל במקרה דנא את כוחותיו כבית משפט גבוה לצדק ויבקר החלטות של הערכאות הרגילות. אין להפוך את בית המשפט הגבוה לצדק לערכאת ערעור עליונה. גם אם במקרים נדירים ביותר יתערב בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטה של אחת הערכאות הרגילות, אין מקרה זה בא בגדר אלה.

4.

העתירה נדחית, איפוא, בלא שנתבקשה תגובה. העותר יישא בהוצאות בסכום של 2,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.