בג"ץ 9638/16 מוסא חמאד נ. משרד הפנים

השופט נ' סולברג:

1.בעתירה שלפנינו מבוקש כי נוציא צו על תנאי המורה למשרד הפנים לנמק מדוע לא יזרז את הטיפול בבקשת העותרת להתאזרחות, ומדוע לא יעתר לבקשה לגופה. בקשת ההתאזרחות של העותרת מבוססת על היותה נשואה לעותר 1, אזרח ישראלי, ולפיכך היא זכאית לטענתה להתאזרח מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952.

2.הדין עם המשיבים, הטוענים כי דין העתירה להידחות על הסף מפאת קיומו של סעד חלופי. סעיף 13כג(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מסמיך את שר המשפטים להקים בית דין לעררים, המוסמך לדון בעררים על החלטות של רשות בענייני כניסה לישראל, שהייה וישיבה בישראל או יציאה ממנה, או בענייני אזרחות – המנויים בתוספת לחוק. פרט (2) לתוספת לחוק הכניסה לישראל קובע במפורש כי בסמכותו של בית הדין לעררים לדון בהחלטות לפי סעיף 7 לחוק האזרחות (ראו: בג"ץ 429/15 אנג'ור נ' שר הפנים - משרד הפנים (10.2.2015)).

3.לשלמות התמונה אציין כי גם כאשר העתירה מוסבת על העדר החלטה או על השתהות במתן החלטה, עסקינן ב'החלטה של רשות' לעניין סמכות בית הדין לעררים (ראו הגדרת "החלטה של רשות" בסעיף 13כב לחוק הכניסה לישראל, המפנה להגדרה שבחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ובה: "לרבות העדר החלטה").

4.הערכאה המוסמכת לדון בטענותיהם של העותרים היא, אפוא, בית הדין לעררים. משכך העתירה נדחית על הסף. לפנים משורת הדין, לא יהיה צו להוצאות.