בג"ץ 429/15 אלעודאת אנג'ור נ. שר הפנים

השופט מ' מזוז:

1.

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשה כי נורה למשיב להעניק לעותרת אזרחות בהתאם להליך המדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים.

2.

לפי הנטען בעתירה, העותרת, תושבת ירדן, נישאה בשנת 1998 לתושב ישראל. בסמוך לאחר מועד הנישואים, בשנת 2000, הגישה העותרת בקשה להסדיר את מעמדה בישראל בהתאם להליך המדורג, ובשנת 2004 הונפק לה רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5. למרבה הצער, בשנת 2008 נפטר בעלה של העותרת.

3.

בעתירה נטען, כי בהתאם לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות ) , זכאית העותרת לקבל מעמד של אזרחות מתוקף נישואיה. ואולם, נטען, כי חרף פניותיה החוזרות והנשנות של העותרת, נמנע המשיב מליתן החלטה בעניינה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. ככל שניתן היה להבין מהתשתית העובדתית שפורטה בעתירה ומהמסמכים החלקיים שצורפו (וזאת גם לאחר שהעותרת נדרשה לצרף מסמכים לביסוסהּ), נסבה העתירה על סעיף 7 לחוק האזרחות. על פי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, ופרט 12(2) לתוספת הראשונה לחוק זה, עתירה נגד החלטת רשות לפי סעיף 7 לחוק האזרחות תידון בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים. מכאן שבעניינו קיים סעד חלופי, והרי כלל הוא, כי מקום בו עומד לרשות עותר סעד חלופי לא יידרש בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה (ראו, למשל: בג"ץ 9840/08 אנור נ' משרד הפנים (31.5.2010); בג"ץ 2903/12 בנימין נ' שר הפנים (21.5.2012)) .

למען שלמות התמונה יוער, כי ביום 1.6.2014 נכנס לתוקף סעיף 13כג לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן:

חוק הכניסה לישראל ). ראו: סעיף 10 לחוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 22), התשע"א-2011, ס"ח 1068; צו הכניסה לישראל (תיקון מס' 22) (תחילה והחלה בהדרגה), התשע"ד-2014, ק"ת 1152 (להלן: צו התחילה ותחולה ). על פי הסעיף ופרט 2 לתוספת לחוק זה, הסמכות לדון בהשגות על החלטת הרשות לפי סעיף 7 לחוק האזרחות מוקנית ל בית הדין לעררים שהוקם מכוח חוק הכניסה לישראל. מכאן שככלל הדרך לתקוף החלטת רשות לפי סעיף 7 לחוק האזרחות היא באמצעות הגשת ערר לבית הדין לעררים, ולא באמצעות הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט לענינים מינהליים כמתואר לעיל. אלא שצו התחילה והתחולה קבע, כי תחולתו של החוק תעשה בהדרגה, כך שהוא יחול לעת עתה על החלטות שניתנו באזורי השיפוט של בתי המשפט המחוזיים בירושלים, בתל אביב-יפו ובמחוז המרכז בלבד. יוצא אפוא, כי הדרך לתקוף החלטות של רשות לפי החיקוקים המפורטים בתוספת, ביניהם סעיף 7 לחוק האזרחות, הניתנות שלא באחד מאזורי השיפוט של בתי המשפט המחוזיים שצוינו לעיל, היא באמצעות הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט לענינים מינהליים, כפי שהיה המצב עד לכניסתו לתוקף של סעיף 13כג לחוק הכניסה לישראל.

בענייננו, כעולה מן העתירה, אזור השיפוט הרלוונטי הוא באר שבע. אזור שיפוט זה לא נמנה עם אזורי השיפוט המצוינים לעיל, ומכאן שהחלטת הרשות צריכה להיתקף בבית המשפט לענינים מינהליים בבאר שבע, כמוסבר לעיל.

5.

סוף דבר: העתירה נדחית.