בג"ץ 9755/16 בג"ץ 9755/16

השופט נ' סולברג:

1.עניינה של העתירה בצו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א-1981, שהוציאה המשיבה 1 (להלן: רמ"י ) לגבי המבנה בו מתגורר העותר. במסגרת העתירה מבקש העותר להורות לרמ"י להימנע מביצוע הצו עד שיימצא לו פתרון מגורים הולם. כמו כן, מבקש העותר להורות למשיבות לגבש מדיניות אכיפה סדורה ביחס לבנייה הבלתי-חוקית בפזורה הבדואית, תחת מדיניות האכיפה השרירותית והמפלה הנהוגה לטענתו כיום. בד בבד עם הגשת העתירה הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים, בגדרה ביקש להורות למשיבות להימנע מפינויו מן המבנה שלגביו הוצא הצו עד להכרעה בעתירה. בהחלטתי מיום 15.12.2016 הוריתי על מתן צו ארעי לפיו לא ימומש צו הפינוי שהוצא נגד העותר, עד להחלטה אחרת.

2.להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הצריכות לענייננו: ביום 5.5.2016 הוציאה רמ"י צו לפינוי העותר מן המבנה בו הוא מתגורר, לאחר שפקח מטעמה הבחין כי מדובר במבנה חדש , שנבנה תוך פלישה למקרקעי ציבור. ביום 17.7.2016 הגיש העותר תביעה לביטול הצו בבית משפט השלום בבאר שבע. ביום 12.8.2016 דחה בית משפט השלום את תביעתו של העותר, תוך שהוא מחייב אותו בתשלום הוצאות למדינה, והורה על ביצוע הצו. על פסק הדין הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי, אולם בהמשך ביקש את מחיקתו, לאחר שטענות דומות לאלו שטען בערעורו נדחו בבית המשפט המחוזי במסגרת החלטה שניתנה בתיק אחר. ביום 5.12.2016 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המחיקה, תוך שהוא מחייב את העותר בתשלום הוצאות למדינה.

3.ביום 15.12.2016 – 10 ימים לאחר מחיקת הערעור – הגיש העותר את העתירה דנן. במסגרת העתירה מעלה העותר טענות שונות במישור המנהלי, שעניינן מדיניות האכיפה של רמ"י בפזורה הבדואית. לטענתו, מצוקת המגורים של תושבי הפזורה הבדואית (המוכרת היטב לרשויות המדינה), והקושי במציאת פתרונות קבע עבורם; עקרון השוויון; עקרון הסבירות; חובת ההגינות המנהלית; והחובה לקיים הליך הוגן – כל אלו מחייבים לגבש קריטריונים ברורים ומדיניות אכיפה סדורה ביחס לבנייה הבלתי-חוקית בפזורה הבדואית. לטענת העותר, ההחלטה לפנותו ממקום מגוריו היא שרירותית, בלתי-צודקת, מפלה, ולפיכך אחת דינה – להתבטל.

4.מנגד, המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות הן על הסף, הן לגופה, תוך חיוב העותר בהוצאות בשיעור הולם. על הסף – שכן העתירה דנן אינה אלא נסיון נוסף של העותר להשיג על הצו, לאחר שנסיונותיו לעשות זאת במסגרת הערכאות המשפטיות המוסמכות כשלו. זאת, בניגוד להלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, לפיה אין לעקוף הליכים פליליים או אזרחיים על דרך של הגשת עתירה לבג"ץ. לגופה – שכן מדובר בבנייה חדשה, אשר הצו לגביה ניתן בהתאם לדרישות החוק, כפי שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום. כמו כן, המשיבות מציינות כי בשנים האחרונות נערכו מספר נסיונות למצוא לעותר ולמשפחתו (בתיאום עמם) פתרון התיישבותי מתאים. "דא עקא, ניסיונות אלה לא צלחו עד מועד זה, ככל הנראה בשל מחלוקת פנימית בין בני המשפחה. עוד נוסיף על האמור, כי העותר עצמו מעולם לא פנה בפניה כל שהיא במטרה לבחון את המבוקש מטעמו כעת במסגרת העתירה" (פסקה 14 לתגובת המשיבות; ההדגשה במקור).

5.דין העתירה להידחות על הסף. כפי טענת המשיבות, עתירה זו אינה אלא נסיון 'להלביש' את עניינו של העותר – עניין בעל אופי אזרחי-פרטני שכבר נדון והוכרע בערכאות המוסמכות לכך – בכסות של עניין בעל אופי מנהלי-ציבורי; זהו נסיון נפל. עיון בטענות העותר לגופן, מלמד כי לאמיתו של דבר מטרתו היא להשיג על הצו שניתן בעניינו. בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות הערכאות הדיוניות (ראו בעניין דומה בג"ץ 2403/15 אלזיאדנה נ' מדינת ישראל – הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום (8.6.2015) פסקה 7). היה לו, לעותר, יומו בבית משפט השלום, להשיג על הצו, לשטוח את טענותיו בהרחבה, בכלל זה גם הטענה בדבר אכיפה בררנית העומדת כאמור במוקד העתירה דנן. בית משפט השלום נתן דעתו על טענה זו, וקבע כי "מעבר לכך שטענה זו לא נטענה על ידו בבקשה [לביטול הצו, אלא רק בדיון – נ' ס' ] , לא ניתן לטעון טענת הפליה סתמית ויש לתמוך טענה מסוג זה בעובדות. רק הצבעה על מקרים אחרים דומים בהם נתנה המדינה יחס שונה ללא הצדקה, יכולה לאשש טענת הפליה. בהיעדר הצבעה על מקרים אחרים כלשהם, אין לי אלא לדחות את טענת ההפליה. יתר על כן, בדיון שהתקיים בפני העיד הפקח כי בחצי השנה האחרונה גילה פלישות אחרות הן בישוב אבו קרינאת והן בישובים נוספים וכן העיד כי החלו פעולות אכיפה לגבי פלישות אלה" (פסקה 22 לפסק הדין). משנדחו טענותיו בבית משפט השלום הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי, ערעור שאותו ביקש למחוק מיוזמתו-שלו . בכך מיצה העותר את הליכי ההשגה העומדים לרשותו. אין להלום נסיונות 'יצירתיים' שמטרתם להקים זכות ערעור ב'גלגול שלישי' יש מאין, בניגוד לסדרי הדין המקובלים.

6.על יסוד האמור, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף. הצו הארעי מיום 15.12.2016 – מבוטל. העותר ישא בהוצאות המשיבות בסך של 2,500 ₪.