בע"מ 10168/09 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' שטמר, כב' השופט י' כהן, כב' השופט א' אליקים), לפיו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט ב' ברגר). במסגרתו נקבע, בין היתר, כי העברת זכויות המשיבה 1 בנחלה במושב (להלן: הנחלה ) למשיבה 2, הינה בת תוקף בכפוף לתנאים שפורטו בפסק-הדין.

2.

מההחלטות המפורטות לעיל עולה כי המשיבה 1, אימם של המבקש 1 והמשיבה 2, הינה בעלת הזכויות בנחלה. בשנת 1979 חתמו המשיבה 1 ובעלה המנוח על הצהרה לפיה מונה המבקש 1 כ"בן ממשיך". מאוחר יותר אישרו הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: הסוכנות ) ומינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל ) כי למבקש 1 ולאשתו - המבקשת 2, (להלן: המבקשים ) מעמד של "בן ממשיך". בשנת 1983 השלימו המבקשים את בניית ביתם בסמוך לבית ההורים בו הם מתגוררים עד היום. עוד יש לציין כי בשנת 1986 קיבל ועד המושב את המבקשים במעמד של בנים ממשיכים. בשנת 1989 ביקשה המשיבה 1 למכור את הנחלה לצדדי ג' ומשנתקלה, לדבריה, בהתנגדותו של המבקש 1 הגישה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, שנידונה בגדרו של ה"פ 936/89 (להלן: פסק-הדין הראשון ). במסגרת פסק-הדין נקבע כי למבקש 1 זכויות של "בן ממשיך". יחד עם זאת, נקבע כי זכויותיו כ"בן ממשיך" אינן מחליפות את זכויות הוריו וכי אין לו זכות עצמאית בנחלה. עוד נקבע בעניין זה כי המשיבה 1 זכאית למכור את זכויותיה בנחלה כולה, מבלי שתהא למבקשים הזכות להתנגד לכך. בנוסף נקבע כי טרם מכירת הזכויות לצד ג' תינתן למבקשים האפשרות לרכוש את הזכויות בנחלה במחיר המבטא את ערכן ללא ערך הבית אותו בנו המבקשים בהתאם לחוות דעת של שמאי. לאחר מתן פסק-הדין לא עלה בידי המבקשים והמשיבה 1 לגבש הסכם ביחס למכירת הזכויות בנחלה בהתאם לחוות דעת של שמאי מהשנים 1991 ו-2003. בשנת 2004 נערך הסכם בין המשיבות לפיו הועברו הזכויות בנחלה לידי המשיבה 2 ללא תמורה. בעקבות זאת, הגישו המשיבות המרצת פתיחה ובה עתרו, בין היתר, לקבלת סעד הצהרתי לפיו תאושר העברת זכויותיה של המשיבה 1 למשיבה 2 על-ידי המושב, המינהל והסוכנות.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התובענה. במסגרת פסק-דינו הדגיש בית המשפט כי הוא אינו יושב כערכאת ערעור על פסק-הדין הראשון וכי הקביעות שנקבעו במסגרתו הם הבסיס לטיעוני הצדדים בגדר הליך זה. ביחס לשאלת תחולת פסק-הדין הראשון גם על חוזה המתנה בין המשיבות, קבע בית המשפט כי עולה שאי הגבלת המשיבה 1 לערוך עסקת מכר ביחס לזכויותיה חלה גם על העברת הזכויות ללא תמורה. בנוסף, קבע בית משפט השלום שאין בהתנהגות המשיבה 1 משום חוסר תום לב, לאור מנגנון הפיצוי שנקבע על בסיס חוות דעת עדכנית והאפשרות שניתנה למבקשים לרכוש את הזכויות.

המבקשים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה. ערעורם של המבקשים נדחה, זולת השגתם על משך תקופת הפינוי מביתם. במסגרת פסק-הדין נקבע כי קביעת בית המשפט בגדרו של פסק-הדין הראשון בדבר היעדר זכותו של המבקש 1 להתנגד למכירת הזכויות לצד ג', חלה גם מקום בו העניקה המשיבה 1 את זכויותיה במתנה למשיבה 2. זאת, הואיל וזכויות ההורים בנחלה הן זכויות קניין עצמאיות והמבקשים אינם יכולים למנוע מהם לערוך דיספוזיציה במקרקעין. כמו כן נקבע כי אין בחלוף הזמן ממתן פסק-הדין הראשון, כדי לפגוע בזכותה של המשיבה 1 להעביר את זכויותיה בנחלה למשיבה 2. לבסוף, יש לציין כי בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לדון בטענות שהועלו בפניו על-ידי המבקשים - טענות שלא הועלו בפני בית המשפט השלום, במסגרתן ביקשו להשיג על הפירוש שיש ליתן למערכת היחסים המשפטית שבין המבקשים למשיבה 1.

3.

בבקשה זו טוענים המבקשים כי ניתוחו של בית המשפט המחוזי את מערך הזכויות של המבקשים והמשיבה 1 בנחלה הינו שגוי. לשיטתם, זכותה של המשיבה 1 אינה זכות קניינית אלא זכות של בר-רשות בנחלה. כמו כן מצביעים הם על האינטרס שיש להם בנחלה בה הם בנו את ביתם ונהלו את חייהם במשך שנים ארוכות. עוד טוענים המבקשים בעניין זה כי בהתאם לפסיקה זכותם כברי רשות היא זכות מגורים בלתי הדירה. בנוסף המבקשים טוענים כי לא הייתה כל מניעה כי בית המשפט ידון בכל הטענות שהועלו במסגרת הערעור. זאת, בפרט לאור סעיפים 8 ו-9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, המעניקים סמכות לבית המשפט לחרוג מדיני הראיות וסדרי הדין. עוד מציינים המבקשים כי טענותיהם אינן נוגעות לרובד העובדתי, כי אם מדובר בטענות משפטיות ביחס לדרך שבה יש לפרש את זכויותיהם של המבקשים בנחלה. בכלל זה טוענים הם כי בין המשיבה 1 למבקשים יחסים חוזיים מסוג חוזה יחס, וכי יש לבחון יחסים אלו לאור תכליתם ואומד דעת הצדדים. עוד טוענים המבקשים כי היה על המשיבה 1 להודיע להם על כך כי היא מתכוונת להתקשר עם המשיבה 2 בחוזה מתנה בטרם עת, על מנת שתהיה להם הזדמנות לממש את זכות הקדימה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. טענותיהם של המבקשים מתמקדות לכל היותר בטעויות שנפלו לשיטתם בהחלטות הערכאות דלמטה, ו לא עלה בידם להצביע על שאלה משפטית שתצדיק בחינה על ידי ערכאת ערעור נוספת (ראו: רע"א 7873/09 עראקי נ' סיני (לא פורסמה, 18.10.09); רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסמה, 18.06.06) ). למעלה מהצורך אבקש להעיר כי נראה שחלק ניכר מטענות המבקשים מנסות למעשה להשיג על שנקבע בפסק-הדין הראשון, עליו המבקשים לא מצאו לנכון לערער. במסגרתו קבע בית המשפט בבירור כי המשיבה 1 רשאית למכור את זכויותיה בנחלה מבלי שתהיה למבקשים זכות להתנגד לכך. כמו כן, נקבע כי המשיבה 1 ובעלה המנוח שמרו את הזכויות בנחלה למשך חייהם, וכי זכויות אלו הינן עצמאיות. עוד נקבע מנגנון לפיצוי המבקשים וניתנה להם זכות קדימה בעת מכירת הזכויות בנחלה לצד ג'. אבקש גם להדגיש כי עולה שהמבקשים לא מימשו את זכות הקדימה שלהם בהתאם לחוות דעת שמאית עדכנית משנת 2003. לאור דברים אלו לא מצאתי כי טענות המבקשים מצדיקות מתן רשות ערעור.

משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.