בע"מ 1076/13 פלוני נ. פלוני

השופט נ' הנדל:

1.

מונחת בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 56282-05-12, מפי כב' השופטת אב"ד ש' שטמר , השופטת י' וילנר

וכב' השופטת ר' למלשטריך-לטר ) בגדרו נדחה הערעור שהוגש על הכרעת בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 25351-11-11, מפי כב' השופט ב' צ' ברגר ). הבקשה מעוררת שאלה משפטית הנוגעת לפרשנות סעיף 18 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק ) – ביחס לדיני ירושה – ובו נקבע ההסדר הבא:

לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות . (ההדגשה אינה במקור)

השאלה המשפטית בענייננו עוסקת בפרשנות המושג בסיפא "היום שבו נסבה הזכות", על מי שהינו חליף בדרך של ירושה. דהיינו: האם מניין תקופת שנת ההתיישנות יחל ביום פטירת המנוח, או שמא ביום בו החליף הוכרז כיורש על ידי בית משפט. ערכאות קמא קבעו כאחד כי היום בו נסבה הזכות הינו יום הפטירה של המנוח המוריש, ועל כן התביעה התיישנה. לעומת זאת, היה והיום הקובע הוא המועד בו הוכרו זכויותיו של היורש, התביעה לא התיישנה ודינה להתברר לגופה. זהו מוקד המחלוקת בין הצדדים.

רקע עובדתי

2.

המבקש ומשיב 1 הם אחים מצד אביהם (להלן: המנוח ), ומשיבה 2 היא אשתו של משיב 1. המנוח ערך צוואה בתאריך 22.01.1998 (להלן: הצוואה הראשונה ), בה הוריש את כל רכושו למבקש ולילדי המבקש. אולם, בתאריך 12.06.2001 ערך צוואה חדשה (להלן: הצוואה השניה ), בה הוריש את כל רכושו למשיב 1 בלבד. באותו יום חתם המנוח על ייפוי כוח כללי לטובת משיב 1, שטיפל בו באותה תקופה. כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 09.08.2001, מכר משיב 1 את דירתו של המנוח באמצעות ייפוי כוח. לטענתו, הדבר היה נחוץ לשם מימון הטיפול הסיעודי באביו.

עוד באותה שנה הגיש המבקש בקשה להתמנות לאפוטרופוס של אביו לעניין הרכוש. במסגרת אותה בקשה טען כי המשיבים מכרו את דירת האב כנגד רצונו, ושלשלו את הכסף לכיסם הפרטי. בדיון בבקשה שהתנהל בתאריך 26.12.2001 העיד המנוח כי מכירת הדירה לא הייתה בהסכמתו, וכי נודע לו עליה רק לאחר מכן. בית המשפט מינה את עמותת ש.פ.ר כאפוטרופוס רכוש המנוח. יצויין כי האפוטרופוס לא הגיש כל תביעה בשם המנוח במהלך חייו.

בתאריך 25.10.2008 נפטר המנוח, והמבקש הגיש בקשה למתן צו לקיום הצוואה הראשונה. הצו ניתן ב 07.04.2009, ועל כך הגיש משיב 1 בקשה לביטול הצו. בתאריך 14.05.2009 ניתן צו עיכוב ביצוע הצו, ורק ביום 25.01.2011 דחה בית המשפט את בקשת משיב 1 לביטול צו הקיום, והורה על קיום הצוואה הראשונה. כעשרה חודשים לאחר מכן, בתאריך 17.11.2011, הגיש המבקש תביעה כנגד משיב 1 לבית המשפט לענייני משפחה, ובמסגרתה טען כי הדירה נמכרה ללא הסכמת המנוח, וכי על המשיבים להעביר לו את התמורה מהמכירה. מנגד טענו המשיבים כי דינה של תביעת המבקש להידחות על הסף בשל התיישנותה.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המועד בו הזכות נסבה למבקש הינו יום פטירת המנוח. פסיקה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. הודגש כי עילת התביעה שנסובה קמה בשל מכירת הדירה, שכפי הנטען, נעשתה שלא כהוגן. מדובר בעילה שנוצרה ביום בו המנוח ידע על מכירת הדירה, ויכול היה לתבוע על המעשה. בהתאם לקביעות העובדתיות בערכאות קמא, נקבע תאריך זה ביום הדיון בו הכריז הוא כי הדירה נמכרה בניגוד לרצונו – בתאריך 26.12.2001. מכאן כי החל ממועד זה היו למנוח, או לאפוטרופוס שמונה לו, שבע שנים לתבוע להשבת רכושו. אולם, בשל פטירת המנוח בטרם חלוף שבע שנים ממועד זה, נסובה הזכות ליורשו.

בשל העובדה כי הזכות שהועברה ליורש אינה נובעת מעילה עצמאית, אלא מכוחו של המנוח, הופך היורש לחליפו הישיר, וסעיף 18 לחוק חל עליו. בהתאם לנקבע בסעיף, עומדת ליורש שנה נוספת לתבוע את זכותו. בית משפט המחוזי קבע כי המועד בו נסבה הזכות למבקש הינו מועד פטירת המנוח. פסק הדין התבסס בין היתר על סעיף 1 לחוק הירושה הקובע כי "במותו של אדם עובר עזבונו ליורשיו". הואיל ובחלוף שנה לפטירת המנוח טרם הוגשה התביעה על ידי המבקש, דינה להתיישן. המשיב תומך עמדתו בהכרעתו של בית המשפט קמא ובנימוקיו.

מהעבר האחר טוען המבקש כי עד לתקופה בה הוסר צו העיכוב על ידי בית המשפט, לא היה באפשרותו לממש את זכותו כיורש, ולתבוע את המגיע לו. לפיכך, דין תקופת ההתיישנות להימנות רק החל מהמועד בו נקבעה סופית יכולתו לממש את הצוואה הראשונה. יושם אל לב כי על פי גישת המבקש, מניין השנה מתחיל מתאריך 25.01.2011, ואילו לעמדת המשיב מניין הימים מתחיל מתאריך 25.10.2008. זהו פער של למעלה משנתיים.

דיון והכרעה

3.

אכן, מדובר כאן בשאלה משפטית, כללית באופייה, שבה נדרשת הכרעה. אף ניתן היה לצפות כי הכרעה שכזו ניתנה בעבר. אולם, הצדדים יגעו ולא מצאו פסק דין של בית משפט זה העוסק בפרשנות הסיפא של סעיף 18 לחוק ההתיישנות – תחילת מניין השנה. אף אנחנו טרחנו, ולא מצאנו (סעיף 18 אמנם זכה להתייחסות מסוימת בע"א 1945/09 עזבון המנוחה סמניה מרווה ז"ל נ' המועצה האזורית מטה אשר (19.01.2012), אך לא בסוגיה הנדונה בענייננו). יתכן ללמוד מכך כי מדובר בשאלה חריגה, שמתעוררת בנסיבות נדירות בלבד. אפשרות נוספת היא שלמרות שכיחות העיסוק בסוגיית ההתיישנות בבתי המשפט בישראל, מבחינה מעשית הסתדרו הצדדים. כך או כך, לכאורה מדובר בבקשה המצדיקה מתן רשות ערעור, לשם הכרעה בשאלה המשפטית העומדת בפנינו. ברם, בנסיבות תיק זה, ולאחר ששמענו את הצדדים באריכות, דעתנו היא כי אין זה המקרה הראוי לשם הכרעה בשאלה זו. כבר נקבע בעבר כי שאלה משפטית עקרונית אינה התנאי היחיד להענקת רשות ערעור:

"הצבת שאלה משפטית עקרונית, כללית ובעלת חשיבות מהווה תנאי הכרחי לקבלת מתן רשות ערעור לבית המשפט העליון בגלגול שלישי. תנאי הכרחי, אך אינו מספק. כך, למשל, יש לבחון האם נסיבות המקרה המסוים מתאימות לבירור הסוגיה המשפטית." (רע"א 6397/04 מוסא אחמד חסין מוסא אלעבסי נ' עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד

(06.12.2009))

4.

שני טעמים בענייננו גורמים לכך שהמקרה הנוכחי אינו מתאים לבירור השאלה המשפטית שהוצגה לעיל.

ראשית , נדמה כי נפקותה של ההכרעה במקרה זה עשויה להיות תיאורטית, או למצער בעלת משמעות נמוכה. כפי שעלה מטענות הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו, שוויה של הדירה עמד על פחות מחצי מיליון ₪, וחלק נכבד ממנה שועבד לטובת המשכנתא. בנוסף, למנוח היו מספר חובות לגופים אחרים, שגם אותם נדרש היה לפרוע. ללא קביעת ממצאים בשאלות עובדתיות מעין אלו, עדיין נראה כי סכום הכסף עליו מתדיינים הצדדים רחוק מלהיות גבוה. לו היינו מקבלים את הבקשה המונחת לפנינו, והופכים את הקערה על פיה – ואינני אומר שזאת הייתה התוצאה – בירור עובדתי של הזכות הנטענת יצטרך להתבצע. הכרעה זו הייתה מחייבת החזרת התיק לערכאה המבררת בבית משפט לענייני משפחה. העלות של המשך ניהול התיק הייתה מוסיפה הוצאות משמעותיות לשני הצדדים, עם ההשלכות הנובעות מכך לגבי סכום הירושה הנותר. לכך יש להוסיף את האפשרות של המשך הליכי ערעור. בקשת רשות ערעור, כשמה היא. אין ערעור בזכות. הערכאה הדנה בבקשה רשאית לשקול גם שיקולים מעשיים מעין זה.

שנית , ללא קשר להכרעה הראויה בשאלה המשפטית, ניתן לומר כי אין מדובר במקרה בו המבקש הצליח להצביע על עוול שנגרם לו. עולה כי המבקש בתיק יכול היה להגיש את תביעתו זמן רב בטרם הגישה בפועל. זאת גם לשיטתו הפרשנית – הכרתו כיורש על ידי בית משפט. כבר בתאריך 07.04.2009 ניתן צו קיום צוואה לטובתו, ובהתאם יכול היה לפעול כבר אז. בהקשר זה טוען המבקש כי מתן צו עיכוב ביצוע של צו הקיום, כחודש לאחר קבלת צו הקיום, מנע ממנו לפעול. לכך נשיב שלא ברור שעיכוב זה היה בהכרח תקף לגבי פתיחת הליך בבית משפט בנושא השבת סכומי מכירת הדירה כדי למנוע העלאת טענת התיישנות. אף אם חששו של המבקש מוצדק הוא, הרי בוודאי שהיה רשאי לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת היתר, כדי לעצור את שעון ההתיישנות. רוצה לומר, למבקש היו הזדמנויות מספר להגיש את תביעתו לפני תום תקופת ההתיישנות. בנוסף, גם לאחר שבית משפט קמא אפשר לו לממש את צו קיום צוואתו, המתין הוא כמעט עשרה חודשים נוספים טרם הגיש את תביעתו.

צירוף שני הטעמים שהובאו מחליש את ההצדקה להעניק רשות ערעור בתיק זה. עולה איפוא כי בהיבט המעשי והענייני, ספק רב אם זהו המקרה הראוי לשם הכרעה בשאלה המשפטית הנתונה במחלוקת.

5.

הייתי מציע לחבריי לדחות את הבקשה. בנסיבות העניין אמנע מעשיית צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט ח' מלצר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג :

אני מסכים.

ש ו פ ט

אשר על כן, הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל.