בע"מ 7216-23 בע"מ 7216-23

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 31.7.2023, ברמ"ש 30048-04-23 (השופט ש' שוחט – סג"נ), שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, מיום 26.3.2023, בתמ"ש 23070-04-22 (השופטת צ' כהן אביטן).

2.ביום 17.9.2014 ערכו המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ובעלה המנוח (להלן: המנוח) צוואות הדדיות לפני עורך דין. ביום 19.1.2015 נפטר המנוח לבית עולמו, וביום 26.5.2015 ניתן צו לקיום צוואתו. בצוואתו, הורה המנוח בין היתר כי ביום פטירתו "יועברו מלוא זכויותיי ברכושי ללא יוצא מן הכלל [...] לבעלותה המליאה והיחידה של אשתי [...]"; וכי במקרה שאשתו, המשיבה, לא תהיה בין החיים ביום מותו, יחולק רכושו בין ילדיו – המבקשים והמשיבים 5-2.

3.ביום 12.4.2022 הגישו המבקשים לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למתן סעד הצהרתי, המורה כי צוואת המנוח כוללת הוראת "יורש אחר יורש", באופן שבו המשיבה היא היורשת הראשונה ולאחריה יורשים ילדיהם. עוד התבקש בית המשפט להצהיר, כי המשיבה מנועה מביצוע דיספוזיציה בנכסי המנוח, לרבות בדרך של מכירתם או העברתם.

4.במסגרת ההליך בבית משפט השלום, ביקשו המבקשים להורות על זימונו לעדות של עורך הדין שערך את צוואות המנוח והמשיבה. המשיבה התנגדה לכך, וטענה כי זימונו של עורך הדין מעורר חשש, הן לפגיעה אפשרית בחיסיון עורך דין-לקוח ביחס אליה-עצמה; הן לפגיעה אפשרית בחיסיון עורך דין-לקוח ביחס למנוח, שכן בהיותה היורשת הבלעדית של המנוח, היא זו הרשאית להחליט אם להסיר את החיסיון שבינו לבין עורך הדין, אם לאו. המשיבה הדגישה, כי ככל שהמבקשים עומדים על דרישתם לזמן את עורך הדין לעדות, היא מבקשת כי תגובתה לבקשה לזימונו, תונח לפניו בטרם יעיד, לשם מניעת הכשלתו בדבר החסיונות החלים עליו.

5.בהתאם לבקשתה של המשיבה, הועברה תגובתה לעיונו של עורך הדין, ובעקבותיה ביקש כבר בפתח עדותו, כי בית המשפט יכריע בסוגיית החיסיון, עובר למתן העדות. לאור בקשה זו של עורך הדין, נדחה מועד שמיעת עדותו, תוך שבית המשפט איפשר לצדדים להגיש טיעונים בכתב בסוגיית החיסיון. ביום 26.3.2023, לאחר שהצדדים הגישו את טיעוניהם, דחה בית משפט השלום את הבקשה לזימונו של עורך הדין. בכל הנוגע לזכות החיסיון של המנוח, נקבע כי לאחר פטירתו עוברת זכותו ליורשיו והם אלה הרשאים לוותר עליה. סוגיית זהות היורשים נתונה במחלוקת בין הצדדים, אולם על פני הדברים, בשים לב ללשון הצוואה, אין ניתן להכריע כבר עתה כי המבקשים הם יורשיו. כמו כן, ציין בית המשפט, כי גם לשיטתם של המבקשים עצמם, אין חולק על מעמדה של המשיבה כיורשת בפועל, בעוד שמעמדם של המבקשים הוא לכל היותר "יורשים פוטנציאליים", כאשר אין במעמד זה כדי להביאם בנעלי המנוח בסוגיית הוויתור על החיסיון.

6.בכל הנוגע לזכות החיסיון של המשיבה עצמה, נקבע כי עדותו של עורך הדין עשויה להביא לדיון בצוואת המשיבה עוד בחייה. בנסיבות אלה, ומשעה שהיא הודיעה כי אינה מוותרת על החיסיון, קבע בית משפט השלום, כי לא ניתן להעיד את עורך הדין בנוגע לשירות שניתן למי מבני הזוג.

7.בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי – נדחתה. בהתייחס לחיסיון שבין עורך הדין למשיבה, ציין בית המשפט המחוזי כי המבקשים כלל לא הבהירו מדוע בחירתה שלא לחשוף את צוואתה מהווה "הסתרה שלא כדין", ואף לא הובהר מקור הדין שמחייב אותה לחשוף את צוואתה או לוותר על זכותה לחיסיון מול עורך הדין שערך עבורה את הצוואה. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי אינו מכיר תקדים, ואף אינו מוצא היגיון או שיקול מוסרי, בקביעה כי בבחירת המשיבה לערוך צוואה הדדית עם בעלה המנוח, היא ויתרה על זכותה לחיסיון, לא רק כלפיו אלא גם כלפי ילדיה. בכל הנוגע לזכות החיסיון של המנוח, קבע בית המשפט המחוזי, כי "לאור העובדה שהדיון בביהמ"ש קמא הגיע לשלב הסיכומים, אני סבור כי ניתן להותיר את ההכרעה בשאלה לעת מצוא לאחר שביהמ"ש קמא ייתן את פס"ד". הוטעם בהקשר זה, כי ככל שתביעת המבקשים תתקבל, הרי שסוגיית החיסיון תתייתר; מנגד, ככל שתביעתם תידחה, לא הכרחי שהדבר יֵעשה אך בשל דחיית פרשנותם של המבקשים את הצוואה, לפיה המנוח היקנה להם מעמד של "יורש אחר יורש". יתכן שהסעד העיקרי המבוקש על ידם – מתן צווי איסור דיספוזיציה נגד המשיבה בנכסי המנוח – ידחה במנותק משאלת מעמדם כ"יורש אחר יורש". ולבסוף, ככל שתביעתם של המבקשים אכן תידחה בשל אי-הוכחת הפרשנות הנטענת למעמדם כ"יורש אחר יורש", הרי שבשים לב לעובדה שההליך בבית משפט השלום מצוי בשלב הסיכומים, "יש בדבר כדי להטות את הכף לדחיית הבר"ע כך שהסוגיה שבמחלוקת תוכרע לפני הרכב, במסגרת ערעור על פסה"ד, ככל שהמבקשים יגישו ערעור על פסה"ד".

מכאן הבקשה שלפנַי.

8.לטענת המבקשים, בקשתם מעוררת סוגיה עקרונית ותקדימית בשאלת חסימת עדותו של עורך הדין אשר ערך צוואה, בשל טענות לחיסיון עורך דין-לקוח. חסימת העדות הריהי לגישתם "מקרה חריג וקיצוני [...] של השתקה טוטאלית", טמונות בה השלכות משמעותיות ובלתי הדירות, ואלו מצדיקות מתן רשות ערעור. בנוסף נטען, כי מניעת עדותו של עורך הדין יוצרת מצב של עיוות דין, שכן הדבר פוגע ביכולתם לנהל את ההליך ולהוכיח את טענותיהם. לבסוף, הוסיפו המבקשים והרחיבו על אודות התייחסותן של שיטות משפט שונות לסוגיית חיסיון עורך דין בעת עריכת צוואות הדדיות.

9.לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת ללא צורך בתגובה מאת המשיבים. רשות ערעור ב'גלגול שלישי' בענייני משפחה, כבהליכים אזרחיים אחרים, תינתן כאשר הדבר נדרש למניעת עיוות דין או במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020; בע"מ 1328/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (24.4.2023)). לצד זאת, קיומה של שאלה עקרונית אינו תנאי יחיד להענקת רשות ערעור. יש לבחון גם, למשל, האם נסיבות המקרה מתאימות לבירור השאלה (ראו, למשל: בע"מ 1076/13 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 (16.7.2015); בע"מ 997/15 פלונית נ' פלוני, פסקה 30 (27.4.2021); בע"מ 2374/11 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (15.2.2011)). לאחר עיון בבקשה ובהחלטות בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור.

חרף טענות המבקשים, לא התרשמתי כי נגרמה להם "פגיעה אנושה ועיוות דין חמור" המצדיק מתן רשות ערעור, או כי מניעת עדותו של עורך הדין טומנת בחובה "השלכות קריטיות ובלתי הדירות", כנטען על-ידם. כמו כן, אף אם הייתי נכון להניח כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית בנוגע לחיסיון עורך דין-לקוח בנסיבות כבענייננו, היא אינה מצדיקה בירור והכרעה במקרה זה. ניכר כי עדות עורך הדין נועדה בעיקרה לשם הוכחת טענת המבקשים בנוגע לפרשנות הצוואה ככוללת הוראת "יורש אחר יורש". אלא שכפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אם תוכח הטענה הפרשנית שבפי המבקשים, עדיין ניצבת לפניהם משוכה גבוהה לשם הוכחת ההצדקה העובדתית והמשפטית להטיל מגבלות על פעולות המשיבה בנכסי המנוח – משוכה הנובעת מהוראתו המפורשת של סעיף 42(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 המורה, כי "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון". דומה אפוא, כי השאלה שהציבו המבקשים במוקד בקשתם, עשויה במידה רבה, להתברר בסופו של דבר כתיאורטית או בלתי-רלוונטית. עובדה זו, על רקע השלב המתקדם שבו מצוי ההליך בבית משפט השלום, שסיומו קרב לבוא, מצדיקה את המסקנה כי יש לאפשר לבית משפט השלום לסיים את מלאכתו. על פסק דינו ניתן יהיה לערער, לכשיינתן, ככל שתהיה עילה לעשות כן. טענות הצדדים וזכויותיהם בקשר לכך – שמורות.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת, ועמה גם הבקשה למתן סעד זמני. משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.