בע"מ 997/15 פלוני נ. פלוני

המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר:

1.

לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים:

י' שנלר , סג"נ (אב"ד), ד"ר ק' ורדי , סג"נ ו- ח' ברנר ) ב-עמ"ש 17873-12-11 (להלן: ההליך בפני בית המשפט המחוזי ),

בגדרו נדחה חלקית והתקבל חלקית ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ט' סיון ) ב-תמ"ש 35371-02-10 (להלן: ההליך בפני בית המשפט לענייני משפחה ).

2.

בית המשפט לענייני משפחה הנכבד קבע בפסק דינו הנ"ל כי כערכאה אזרחית, נתונה לו הסמכות העניינית לדון בתביעה לפיצוי נזיקי שהוגשה על ידי הבעל כנגד אשתו, שסירבה לקבל ממנו גט ולהתגרש. לגופו של עניין, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי האישה תשלם לבעלה פיצוי בסך של 400,000 ש"ח, לצד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. במסגרת הליך הערעור, בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את טענותיה של האישה בדבר היעדר סמכות עניינית ובדבר הקביעה כי סירובה לקבל גט מבן זוגה עולה כדי עוולה נזיקית, אך הפחית את שיעור הפיצוי והעמידו על סך של 265,000 ש"ח.

חברי, השופט מ' מזוז , הורה בשעתו על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד – עד להכרעה בערעור.

להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה בענייננו.

הרקע העובדתי

3.

המבקשת והמשיב נישאו כדת משה וישראל בשנת 2003. כארבעה חודשים לאחר הנישואין, כאשר המבקשת היתה בהריון, התגלע סכסוך בין בני הזוג, שבעקבותיו המבקשת עזבה את הדירה בה התגורר הזוג בשכירות ב ירושלים , ועברה לגור בבית אביה ב בני ברק . ברקע הדברים, עמדו גם מעורבויות שונות מצד הוריהם של בני הזוג בסכסוך. בתאריך 22.05.2004, לאחר שבני הזוג כבר חיו בנפרד, נולדה להם בת.

4.

בתאריך 06.11.2003 הגיש המשיב תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בית הדין הרבני האזורי הנכבד קבע מספר דיונים בתביעה, אך המבקשת ביקשה להעביר את מקום הדיון – לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו. לאחר שבקשתה סורבה, היא נמנעה מלהתייצב לדיונים שנקבעו.

5.

ב-י' באדר ב' תשס"ה (21.03.2005) ניתן פסק דין על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים הנכבד, ובו נקבע, בין היתר, כך:

"לסיכום, ביה"ד היתרה באשה מספר פעמים, הן בדבר חובתה להתדיין בירושלים, והן בדבר האפשרות, כי תחוייב בקבלת גט, וכי ינתן לבעל היתר נישואין. חרף התראות אלה, נמנעה האשה להופיע לדיונים באמתלאות שאין בהן ממש...

מתיאורי הבעל במכתבי האשה לביה"ד ברור, כי האשה

אינה רוצה בבעלה ואין לה כל כוונה לחזור ולחיות עימו.

באותה מידה ברור, כי אין לאשה כל זכות לעגן את הבעל, ובפרט כשהבעל טרם קיים מצוות פרו ורבו.

משכך, ובצירוף סניפים נוספים להיתר שפורטו בגוף פסה"ד, מחליט ביה"ד, כי האשה חייבת לקבל ג"פ [גט פיטורין – ח"מ ] מבעלה, וכי מותר לבעל לשאת אשה על אשתו, לאחר שישליש בביה"ד גט וכתובה, ולאחר קבלת היתר מאה רבנים... האמור לעיל הינו הלכה ולמעשה. ואולם נראה, כי לטובת שני בני הזוג כדאי לעשות נסיון נוסף ואחרון לקיום דיון ביניהם, ולכן, ייקבע מועד נוסף לדיון בביה"ד תוך 14 יום, שאליו יוזמנו הצדדים..." (ראו: עמוד 13 לפסק הדין).

6.

בתאריך 21.07.2005 נערך דיון נוסף בעניינם של הצדדים בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים הנכבד. המבקשת הגיעה לדיון, והעלתה דרישה ל"שלום בית", אך המשיב התנגד לכך בתוקף וטען שאין מדובר באפשרות מעשית. לבסוף, לאחר שהמבקשת הגישה פעם נוספת בקשה להעברת מקום הדיון לתל אביב בטענה כי: "נסתתמו טענותיה בפני בית הדין האזורי בירושלים" – בית הדין הנכבד החליט להיעתר לעתירתה והורה על העברת מקום הדיון בעניינם של הזוג לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, וזאת חרף התנגדותו של המשיב.

7.

בפני בית הדין הרבני האזורי בתל אביב התקיימו מספר דיונים בעניינם של בני הזוג, כאשר גם במסגרת דיונים אלה המשיב ביקש להתגרש מן המבקשת, בעוד שהמבקשת הביעה את רצונה ל"שלום בית".

8.

ב-כ"ט בתמוז תשס"ז (15.07.2007) ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב הנכבד, שבמסגרתו נקבע, בדעת רוב, כי על המבקשת מוטלת חובה לקבל את הגט מידי המשיב לאלתר, כתביעת המשיב, וזאת, בין היתר, משום שתביעתה לשלום בית איננה מעשית ואיננה כנה.

בעקבות פסק הדין, המשיב התייצב בפני בית הדין הנכבד לסידור גט פיטורין, אך המבקשת שוב לא הופיעה.

בתאריך 07.10.2007, לאחר שחלף מועד הגשת הערעור – המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני בתל אביב – לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. על אף האיחור, וחרף התנגדות המשיב, בית הדין הרבני הגדול הנכבד החליט להיעתר לבקשה להארכת מועד שהוגשה מטעם המבקשת יחד עם ערעורה, והסכים לדון בערעור.

9.

בתאריך 02.04.2008 בית הדין הרבני הגדול הנכבד דחה את ערעורה של המבקשת, תוך שהוא קובע כי התנהלותה לאורך ההליך לא היתה ראויה ומעידה על כך שבקשותיה לשלום בית אינן כנות.

10.

בתאריך 20.08.2008 המשיב הגיש לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב תביעה להיתר נישואין. כעבור כחודשיים ומחצה – בית הדין הנכבד קבע כי ישנה תשתית עובדתית והלכתית המאפשרת להיעתר לבקשת המשיב, והורה למבקשת להגיב לבקשה תוך 14 יום. המבקשת איחרה, שוב, בהגשת תגובתה, ואף כאשר התייצבה לדיון בתביעה להיתר נישואין – ביקשה מבית הדין הנכבד כי יסתלק מדיון בתיק ויצאה מאולם הדיונים, חרף הוראות הדיינים.

11.

בתאריך 24.06.2009, לאחר שיהוי רב, המבקשת הגישה, במקביל להליכים הנ"ל בפני בית הדין הרבני הנכבד, עתירה למתן צו על תנאי וצווי ביניים לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ (ראו: בג"ץ 5289/09 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (03.05.2010)), אשר תכליתה היתה ביטול פסקי הדין מתאריך 15.07.2007 ומתאריך 02.04.2008.

בית משפט זה דחה את עתירתה של המבקשת בפסק דין מתאריך 03.05.2010 (בהרכב: כב' הנשיאה ד' ביניש וכב' השופטים: א' פרוקצ'יה ו- י' דנציגר ).

12.

ב-י"ד בתמוז התשס"ט (06.07.2009) בית הדין הרבני האזורי בתל אביב הנכבד נעתר לבקשת המשיב לשאת אישה נוספת, וזאת בכפוף לקבלת היתר מאה רבנים, להשלשת גט וכתובה בבית הדין ולאישור נשיא בית הדין הרבני הגדול. לאחר שנשיא בית הדין הרבני הגדול הנכבד נתן את אישורו, ולאחר שהמבקש ביצע את הפעולות הנדרשות וקיבל היתר מאה רבנים, כנדרש – הפך היתר הנישואין לאופרטיבי. לאחר מתן ההיתר – המשיב נישא בשנית, בחודש מרץ 2011.

ביני לביני, המבקשת הגישה עתירה נוספת לבג"ץ (וזאת מבלי לציין במסגרתה את העתירה הראשונה שהגישה) וכן כנגד הכרעתו הקודמת של בית הדין הרבני הגדול הנכבד בערעור שהגישה בשעתו, וכן כנגד האישור שנתן נשיא בית הדין הרבני הגדול לפסק דין הנ"ל, המתיר למשיב לשאת אישה נוספת (ראו: בג"ץ 2917/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (17.06.2010) ).

בית משפט זה (בהרכב: כב' השופטת

(כתוארה אז) א' חיות

וכב' השופטים: ע' פוגלמן ו -י' עמית ) דחה את העתירה על הסף.

ההליכים בפני בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי

13.

נוכח סירובה המתמשך של המבקשת לקבל את הגט – המשיב הגיש, בתאריך 21.02.2010, תביעת נזיקין לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (להלן: התביעה האזרחית ). תביעתו של המשיב התבססה על עילות של רשלנות ושל הפרת חובה חקוקה.

14.

בתאריך 11.10.2011 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הנכבד ב תביעה האזרחית (תמ"ש 35371-02-10, על ידי כב' השופטת ט' סיון ). נוכח טענותיה של המבקשת – בית המשפט לענייני משפחה הנכבד נדרש בפסק הדין הן לשאלת סמכותו העניינית לדון בתביעה והן לסוגיית תחולתן של העילות הנזיקיות, בנסיבות המקרה. במישור הסמכות – בית המשפט לענייני משפחה הנכבד קבע כי לבתי המשפט האזרחיים מוקנית סמכות לדון בתביעה מעין זו, תוך הסתמכות על פסיקה קודמת בסוגיה.

לגופה של התובענה הנזיקית – בית המשפט לענייני משפחה הנכבד קיבל את טענות המשיב באשר להתקיימות יסודות עוולת הרשלנות כאן. בית המשפט קבע כי המועד שבו החלה התרשלותה של המבקשת, ואשר החל ממנו ואילך זכאי המשיב לפיצוי, הוא המועד, אשר בו המבקשת עזבה את דירתם השכורה ב ירושלים – חודש נובמבר 2003. בית המשפט לענייני משפחה הנכבד אמד את נזקו של המשיב בגין נזקים לא ממוניים בסך של 40,000 ש"ח לשנה, החל מן המועד האמור ועד למועד הגשת הסיכומים (מאי 2011), וכן פסק פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ש"ח בשל חומרת מעשיה של המבקשת.

15.

בתאריך 11.12.2011 המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה – לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וכן בקשה להורות על עיכוב ביצועו. בתאריך 16.02.2012 בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט ש' שוחט ) הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה עד למתן החלטה אחרת, או עד לדחיית הערעור.

16.

בתאריך 04.01.2015 בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל חלקית את הערעור.

בית המשפט המחוזי הנכבד (בהרכב הנזכר בפיסקה 1 שלעיל) דחה את טענות המבקשת בסוגיית הסמכות העניינית, בקבעו כדלקמן:

"... לא מדובר בעילות המצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני מעת שהוגשה תביעת גירושין, אלא מדובר בעילות נפרדות 'אזרחיות', אשר מקומן בפני הערכאה האזרחית" (ראו: פיסקה 47 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את טענותיה של המבקשת אף בנוגע לקביעת בית המשפט לענייני משפחה שלפיה מעשיה עולים כדי התרשלות, ואולם, הוסיף וקבע כי ההתרשלות האמורה החלה מחודש נובמבר 2004 – המועד בו קבע בית הדין הרבני הנכבד כי המבקשת חייבת לקבל גט מן המשיב – ולא מחודש נובמבר 2003, כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה הנכבד. בהמשך לכך, במסגרת סוגיית שיעור הפיצויים, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי יש להבחין בין תקופות שונות, כך שעל זו שקדמה להיתר שניתן למשיב להינשא לאישה שנייה יקבל המשיב את הפיצוי הגדול יותר, ואילו על זו שבין קבלת ההיתר האמור לבין נישואיו יקבל פיצוי נמוך יותר, ועל זו שלאחר נישואיו השניים לא יקבל כל פיצוי. בסיכומם של דברים – בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל חלקית את הערעור במובן זה שסכום הפיצוי שהושת על המבקשת הופחת והועמד על סך של 265,000 ש"ח.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפנינו .

טענות הצדדים

17.

המבקשת פורסת טענות רבות, אשר לגישתה מובילות למסקנה שלפיה יש לקבל הן את בקשת רשות הערעור, והן את הערעור, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד וחיוב המשיב בהוצאות בקשה זו ובהוצאות ההליכים שנדונו בפני הערכאות הקודמות. במסגרת זו אציג להלן רק את טענותיה העיקריות של המבקשת.

18.

המבקשת טוענת כי יש לקבל את בקשתה לרשות ערעור מכיוון שזו עוסקת בשאלה משפטית עקרונית וכללית שעיקרה – האם לערכאה אזרחית נתונה סמכות עניינית לדון בתביעת נזיקין בגין סרבנות גט.

לגישתה של המבקשת, סוגיה נוספת, שחשיבותה חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, נוגעת לעצם פסיקת פיצויים בגין סרבנות גט – לבן זוג שנישא לאישה שנייה.

19.

במישור הסמכות , המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא קיבל את טענותיה שלפיהן לערכאות האזרחיות – אין סמכות לדון בתביעות נזיקיות, שעילתן סרבנות גט. לשיטת המבקשת, הכרעה בתביעת נזיקין מצויה בתחום סמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים בשל היותה בגדר: "ענייני נישואין וגירושין" על פי סעיף 1 ל חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים או: החוק ). המבקשת מציגה מספר טעמים לעמדתה, כאשר עיקרם נעוץ בהשפעה המשמעותית, שיש, לטענתה, לפסיקת הערכאה האזרחית בעניינים אלו, על סידור הגירושין ועל תוקפם, וזאת בשל החשש מ"גט מעושה" (לביאור המושג ראו: יחיאל קפלן ורונן פרי "על אחריותם בנזיקין של סרבני-גט " עיוני משפט כח 773, 805-804 (התשס"ה) (להלן: קפלן ופרי ); יחיאל קפלן "תביעות נזיקין בגין סרבנות גט במשפט העברי" משפחה במשפט ו-ז 263, 270-269 (התשע"ג-התשע"ד) (להלן: קפלן ); עיינו גם: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 287, 357-353 (מהדורה שנייה, 2020) (להלן: פרידמן וכהן חוזים )).

לחלופין, המבקשת טוענת כי הסמכות בתביעות מעין אלו נתונה לבית הדין הרבני בלבד בהיותה כרוכה, מעצם טיבה וטבעה, בתביעת הגירושין.

20.

לעצם ההחלה של העוולות הנזיקיות על עובדות המקרה הנדון – המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בקביעתו שלפיה ניתן לתבוע פיצויי נזיקין גם במקרה שמדובר בתובע שנישא בשנית.

21.

לבסוף, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא ייחס את המשמעות הנדרשת לטענה שהעלתה כי "לא ניתן לה יומה" בפני בית המשפט לענייני משפחה הנכבד, בין השאר בכך שלא ניתנו לה שם אורכות, כפי שביקשה ובכך שלא התקיימו דיוני הוכחות, אשר במסגרתם, לטענתה, היו מתבררות סוגיות שונות באופן שהיה מטה את הכף לטובתה. בהמשך לאמור – לטענת המבקשת היה על בית המשפט המחוזי הנכבד להביא בחשבון אף את הכשלים שנפלו בייצוגה בהליכים הקודמים. כל אלו, כך טוענת המבקשת, עולים כדי עיוות דין חמור, המצדיק מתן רשות ערעור והתערבות בפסיקת בית המשפט המחוזי הנכבד.

22.

המשיב, מנגד, גורס כי הבקשה איננה עומדת בקריטריונים, אשר הותוו בפסיקתנו לצורך מתן רשות ערעור, ומכל מקום, לשיטתו, דינו של הערעור להידחות לגופו.

23.

במישור הסמכות , המשיב טוען כי בית הדין הרבני האזורי היה מודע לקיומה של תביעת הנזיקין ולא הסתייג ממנה, ויתר על כן, לגישתו הוא אף הביע במפורש עמדה שלפיה אין בתביעת הנזיקין כדי להשפיע על כשרות הגט. לטענתו, במקרה שבו הגבר הפקיד את הגט וקיבל היתר לשאת אישה אחרת – אין חשש ל"גט מעושה". המשיב מוסיף וטוען כי היתר הנישואין שקיבל, מסיר את המניעה ההלכתית והחוקית הקיימת לגבי גבר – להינשא בשנית, אך איננו פותר את סוגיית הנזקים שנגרמו לו לטענתו, שבגינם, לשיטתו, הוא זכאי לפיצויים (בגין: פגיעה בחופש הבחירה שלו, הזכות להשתחרר מקשר כפוי, הנזק הנפשי הנטען, ועוד).

24.

לבסוף, באשר לטענותיה של המבקשת ביחס לעיוות הדין שנגרם לה, לטענתה – המשיב גורס כי המבקשת נקטה במתכוון בטקטיקה דיונית פסולה, שבגדרה ביקשה לדחות את ההכרעה בהליכים שוב ושוב, ובאופן פרטני נטען כי בפני המבקשת עמדה האפשרות לחקור אותו בחקירה נגדית, אולם היא בחרה שלא לעשות כן.

ההליך שלפנינו והתפתחויות שחלו לאחריו

25.

קיימנו דיון בבקשת רשות הערעור. בסיום הדיון הצענו לצדדים הסדר פשרה שהיה עשוי לייתר את הבקשה ואת הערעור. בהחלטה שניתנה בתום הדיון הורינו לצדדים כי באם לא יקבלו את ההסדר המוצע – הם יגישו השלמות טיעון בכתב בנוגע לשאלה האם, ואם כן – מדוע, יש להכריע בבקשה שלפנינו באופן שונה מהאופן שבו פסק חברנו, השופט נ' הנדל ב-בע"מ 2374/11 פלוני נ' פלונית (15.02.2011) (להלן: בע"מ 2374/11 ). בגדר ההכרעה הנ"ל, בקשת רשות הערעור נדחתה מהטעם שהשאלות העקרוניות הדורשות הכרעה לא התבררו בידי בית המשפט קמא שם.

26.

בהודעת המבקשת, בתגובה להחלטתנו הנ"ל, נטען כי בשונה מההליך ב- בע"מ 2374/11 הנ"ל, במקרה שלפנינו טענת חוסר הסמכות העניינית הועלתה על-ידי המבקשת החל משלב הדיון בערכאה הראשונה, וכן כי בית המשפט המחוזי הנכבד הביע עמדה ברורה בשאלת סמכותו העניינית בנושא (גם אם תוך התעלמות מטענות ואסמכתאות שונות שהוצגו בכתבי טענותיה).

27.

בתשובתו לתגובת המבקשת הנ"ל, המשיב חזר על טענתו שלפיה אין לתת רשות ערעור כאן. לגישתו, התיק איננו מתאים לבירור רחב של שאלת הסמכות האמורה, בין היתר, מפני שבדומה למצוין בהחלטה שניתנה ב- בע"מ 2374/11 , אף במקרה שלפנינו לא התקיים דיון מקיף בסוגיה העיקרית, נושא הבקשה – בפני בית המשפט לענייני משפחה הנכבד ובפני בית המשפט המחוזי הנכבד.

28.

נוכח העובדה שההסדר שהצענו משום דרכי שלום – לא הסתייע, עלינו להכריע במכלול על-פי שורת הדין, ולכך אפנה עתה.

דיון והכרעה

29.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הרב שהוגש לנו במכלול, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות , למעט בנושא אחד לשיטתי: המועד שעד אליו ניתן לדרוש פיצוי – סוגיה לגביה יש מקום, לתפיסתי, ליתן רשות לערער ולפסוק בערעור בנקודה זו לטובת המבקשת, וכך אציע לחבריי שנעשה.

נימוקיי למסקנות הנ"ל יובאו מיד בסמוך.

30.

הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים מיוחדים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות ציבוריות, החורגות מעניינם של הצדדים הספציפיים להליך. עילה נוספת למתן רשות ערעור כאמור היא קיומו של חשש שמא אירע עיוות דין חמור לאחד מהצדדים להליך ( ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה )).

הנה כי כן, על אף שקיומה של שאלה עקרונית, כללית ובעלת חשיבות ציבורית מהווה, ככלל, תנאי הכרחי לקבלת רשות ערעור בבית המשפט העליון – זהו איננו תנאי מספיק . במספר מקרים בעבר בית משפט זה קבע כי לצד התנאי בדבר קיומה של שאלה בעלת חשיבות כללית כאמור, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק כאשר נסיבות התיק העומד לדיון "מתאימות לבירור הסוגיה העקרונית" (ראו: בע"מ 1076/13 פלוני נ' פלוני (16.07.2015); רע"א 6397/04 מוסא אחמד חסין מוסא אלעבסי נ' עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד

(06.12.2009); בע"מ

2374/11 , פיסקה 6 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ).

הקרקע הנורמטיבית שעליה נבטה ההבחנה הנ"ל, תוארה על ידי השופט (כתוארו אז) מ' שמגר עוד במסגרת ההחלטה בעניין חניון חיפה . בהחלטה זו ציין השופט (כתוארו אז) מ'

שמגר שאיזון האינטרסים שאותו יש לבצע כאשר נשקלת בקשת רשות ערעור הוא זה שבין אינטרס המתדיינים, או מי מהם, לבין האינטרס הציבורי הכללי, כאשר "...המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה

זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף" (עניין חניון חיפה , פיסקה 2 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' שמגר ; ההדגשה שלי – ח"מ ).

במסגרת בחינת "האינטרס הציבורי הכללי" בית המשפט נדרש לשקול האם דיון והכרעה בגוף הערעור, נוכח מכלול הנסיבות בתיק הספציפי שלפניו, ראויים הם מנקודת המבט של האינטרס הציבורי הכולל. על רקע זה נקבע כי במקרים המעוררים שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, ייטה בית המשפט לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור, כאשר ההנחה המובלעת היא שהכרעה בשאלה כזו, כמו גם קביעת הלכה בסוגיה שטרם נדונה לגופה, משרתות את האינטרס הציבורי, וזאת בשל ההכרה בחשיבותם של חקר האמת, הוודאות המשפטית והאחידות בדין (עיינו גם: חמי בן-נון וטל חבקין דיון אזרחי 213, 232 (2012); עניין חניון חיפה , פיסקה 3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' שמגר ).

עם זאת אין לשכוח שלעתים " hard cases make bad law " (ראו: Northern Securities Co. v. United States 193 US 197, 400; 48 L. Ed. 679, 726 (1904) ) ), ויצירת " bad law " איננה רצויה, כמובן, מנקודת המבט של האינטרס הציבורי. זו הסיבה שבגינה על אף הערך הקיים בקביעת הלכה בסוגיה עקרונית – על בית המשפט להעניק רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר מגיע לפתחו המקרה המתאים לכך .

31.

ומן הכלל אל הפרט – לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים שבהם חרף קיומן של שאלות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים, מוטב שלא להידרש להן ולקבוע בהן מסמרות במסגרת דיון בנסיבות המקרה שלפנינו, למעט בשאלת המועד שעד אליו רשאי הגבר שקיבל "היתר מאה רבנים" לדרוש פיצוי (עליה אתן את הדעת בפיסקה 43 שלהלן). שני טעמים, לכל הפחות, מבססים את דחיית מרבית הבקשה לערער:

ראשית , במקרה שלפנינו – בית הדין הרבני הנכבד לא התנגד באופן מפורש, ואולי אף ניתן לומר, הסכים במשתמע, עם עילות התביעה האזרחית שהוגשה על-ידי המשיב.

שנית , השאלה העקרונית שבה מתבקשת ההכרעה בענייננו מתעוררת, בדרך כלל, בנסיבות אחרות מאלו של המקרה דנן. במקרה שלפנינו מי שניזוק, על-פי הטענה, הוא גבר, אשר קודם שהגיש את התביעה האזרחית , הפקיד את הגט וקיבל היתר לשאת אישה אחרת, ולבסוף (כעבור תקופה) אף נישא בשנית.

נסיבות אלו הן נסיבות חריגות , אשר קביעת הלכה כללית על פיהן בשאלות העקרוניות הבסיסיות עלולה להחטיא את הרצוי במישורים שונים. כדי לבאר עוד את הטעמים הללו, אציג כעת את הרקע לסוגיות העקרוניות שבהן נתבקשנו להכריע בהליך זה.

הסמכות לדון בתובענה בנזיקין בגין סרבנות גט

32.

השאלה העיקרית שבה נתבקשנו להכריע בבקשה היא – האם תביעה אזרחית לפיצויים, בגין הנזק הנגרם מסרבנות גט, מצויה בגדר העניינים, אשר דיון בהם מצוי בסמכותם הייחודית של בתי הדין הרבניים. נ קודת המוצא לעיסוק בשאלה האמורה היא הוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים , במסגרתן נקבע, בין השאר, כך:

"1. שיפוט בענייני נישואין וגרושין

ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים.

- - -

3.שיפוט אגב גירושין

הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".

מסעיף 1 ל חוק שיפוט בתי דין רבניים עולה, אם כן, כי לבתי הדין הרבניים סמכות ייחודית לדון ב נסיבות המצויות בגדרי: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל...".

לצד סמכות ייחודית זו – סעיף 3 ל חוק מקנה לבתי הדין הרבניים סמכות לדון אף בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין.

33.

המשימה הסבוכה של שרטוט גבולות סמכויותיו של בית הדין הרבני בכלל, ושל גבולות המושג "ענייני נישואין וגירושין" בפרט, הייתה ועודנה נתונה לדיונים נרחבים ומורכבים המתנהלים בזירות שונות (עיינו: בג"ץ 9476/96 סרגובי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים , פס' 17 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (2006);

ברכיהו ליפשיץ "גן התעתועים של 'ענייני נישואין וגירושין'" משפחה במשפט ב 107, 110-109 (התשס"ט) (להלן: ליפשיץ ); שלמה דיכובסקי "בתי הדין הרבניים ובתי המשפט האזרחיים: הרהורים על תחומי החיכוך שביניהם בענייני משפחה" מאזני משפט ד 261 (התשס"ה) (להלן: דיכובסקי ); רות זפרן "מירוץ הסמכויות 'חי ובועט': מ'ניצחון בנקודות' של מערכת השיפוט האזרחית בענייני משפחה להתעצמות מחודשת של מערכת בתי הדין הרבניים" משפטים מג

571 (התשע"ג) ).

בתמצית, ניתן לומר כי גבולות המושג הלכו וצומצמו עם השנים, הן על ידי המחוקק (בעקבות חקיקה המקנה סמכויות נוספות לערכאות האזרחיות, ראו, למשל: דיכובסקי , בעמ' 262-261 ) והן על ידי בית משפט זה (ראו: פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל

36-32 (התשנ"ה) (להלן: שיפמן )), תוך הרחבת הסמכויות הנתונות לבתי המשפט האזרחיים. כך, בין היתר, נקבע בעבר כי גבולות המושג "ענייני גירושין" צרים, מעצם טבעם, ביחס לגבולות המושג: "ענייני נישואין", וזאת משום שגירושין אינם "סטטוס" כי אם פעולה חד פעמית (ראו: ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן , פ"ד יג 1085, 1090 (1959); שיפמן , בעמ' 36 ; שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 10 (2009) (להלן: שוחט ושאוה ) ; השוו: ברכיהו ליפשיץ , בעמ' 110-109 ).

34.

ככלל, הקווים המנחים שגובשו עם השנים לחלוקה בין תחומי הסמכות של בתי הדין הרבניים לבין תחומי הסמכות של הערכאות האזרחיות נקשרו לחלוקה בין שאלות על אודות תוקף הגירושין לבין שאלות אחרות הקשורות בגירושין בין בני זוג. כך, בעוד שסוגיית התוקף נותרה בסמכותם הייחודית של בתי הדין הרבניים, נקבע כי סוגיות אחרות המצויות גם הן בתחום הגירושין, אך אינן מצויות ב"ליבת" הגירושין – יכול וידונו אף בפני ערכאות אזרחיות (ראו: בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני , פיסקה 40 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (05.11.2015) ; בג"ץ 9611/00 נבאל נ' נויה , פ"ד נח(4) 256, פיסקה 6 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר (2004) ).

בין הסוגיות הנחשבות לחלוטין כ"ענייני גירושין" הנתונות בסמכות בלעדית של בתי הדין הרבניים, ניתן למצוא: תביעות לגירושין, הצהרות על תוקפם של גירושין, אישור של הסכמי גירושין ותביעות על יסוד הסכמים כאלו (עיינו: שיפמן , בעמ' 36; שוחט ושאוה , בעמ' 10 ). בהמשך לאמור, ובמקביל – מערך הסמכויות של בתי הדין הדתיים עומד לצד מערך הסמכויות המוקנות לערכאות האזרחיות, בכפוף לחוקים המסדירים את פעילותן.

במסגרת אחרונה זו פועלים בתי המשפט לענייני משפחה מכוח סעיפים 51(א)(5) ו-51(ג) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 , כאשר סמכותם המפורטת מעוגנת ב חוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 , שם סעיף 3(א) לחוק האמור מורה כי "ענייני משפחה" יידונו

בערכאה זו, וסעיף 1 לחוק זה קובע מהם עניינים אלו.

35.

בגדר פירוט התובענות הנכללות ב-"ענייני משפחה" כנ"ל – סעיף קטן 1(2) ל חוק בתי המשפט לענייני משפחה מכליל כך:

" (2)

תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו , או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא;

לענין פסקה זו -

" בן משפחתו " -

(א)

בן זוגו , לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג ..." (ההדגשות שלי – ח"מ ).

מכוח סעיף זה, לצד סעיף 3(א) הנ"ל – באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 נוצרה פרקטיקה של הגשת תביעות אזרחיות לבתי משפט לענייני משפחה, אשר בגדרן התבקשו פיצויים בגין סרבנות גט מכוח עילות נזיקיות. יצוין כבר עתה, כי בתי המשפט לענייני משפחה קיבלו תובענות שהוגשו הן כנגד גברים שסירבו להעניק גט (ראו, למשל: תמ"ש (י-ם) 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ. (21.12.2004); תמ"ש (י-ם) ק.ס. נ' ק.פ. (21.12.2004);

תמ"ש (ראשל"צ) 7030/01 פלונית נ' אלמוני (11.12.2005) ) והן כנגד נשים שסירבו לקבל גט (ראו, למשל: תמ"ש (י-ם) 21162/06 פלוני נ' פלונית (21.01.2010); תמ"ש (חי') 8312/07 ש. נ' ש. (05.10.2009); תמ"ש (י-ם) 22970-11-11 ע.ש. נ' נ.מ.ש. (17.04.2013); תמ"ש (ת"א) 749-07-13 פלוני נ' פלונית (29.06.2014)). אף בתי המשפט המחוזיים, במסגרת הליכי ערעור, אישרו את קבלת התובענות הללו ואת פסיקת הפיצויים על פיהן (ראו: עמ"ש (מחוזי חי') 23464-10-09 א.ש. נ' ד.ש. (06.10.2011); עמ"ש (מחוזי ת"א) 46631-05-11 פלונית נ' פלוני (23.01.2014); עמ"ש (מחוזי ת"א) 47229-12-13 פלונית נ' פלוני (04.09.2014) ועיינו עוד: פרידמן וכהן חוזים , בעמ' 435-434).

36.

לאור האמור לעיל, נשאלת איפוא השאלה – האם ההכרעות הנ"ל של הערכאות האזרחיות ניתנו בחוסר סמכות? המבקשת טוענת שהתשובה לכך חיובית, וזאת נוכח "ייחודיותה" של הסמכות המוקנית לבתי הדין הדתיים לדון ב"ענייני נישואין וגירושין", אשר לשיטתה מפקיעה מבתי המשפט לענייני משפחה את הסמכות לדון בכל סוגיה המצויה בגדרם (ראו: סעיף 25(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה (שלפיו חוק זה "אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים"); שוחט ושאוה , בעמ' 11-9 ). בכך, פוסעת המבקשת בדרך שנסללה בידי כותבים שונים שהתנגדו לפרקטיקה המאפשרת השתת פיצויים בגין סרבנות גט – במסגרת הליך אזרחי (ראו: קפלן ; אוריאל

לביא

"סידור

גט

לאחר

חיוב

הבעל

בפיצוי

כספי

לאשתו"

תחומין

כו 160

(התשס " ו)).

בהקשר זה נטען עוד כי שאלת ההכרעה בפיצוי נזיקי אגב סרבנות גט היא עניין שראוי כי בית הדין הרבני ידון בו, שהרי פסיקת פיצויים על-ידי ערכאה אזרחית עלולה להביא לפגיעה בהליכי הגירושין המתקיימים בבית הדין הרבני, עד כדי פגיעה בכשרות הגט מהטעם שמדובר כביכול ב-"גט מעושה". ככלל, הטענה היא (שיש רבים במסגרות הרבניות והאקדמיות המתנגדים לנכונותה, ודאי באופן גורף) כי על-פי דיני הגירושין שבהלכה היהודית, פסיקת פיצוי לחובת הצד הסרבן, יוצרת לחץ כלכלי פסול, מבחינה הלכתית, עד כדי הכללתו של גט הניתן בנסיבות אלה תחת הקטגוריה של: "גט מעושה", שאיננו מביא להתרת הנישואין. מכאן, ולפי אותה גישה, פסיקת פיצויי נזיקין אגב סרבנות גט, מציבה את התביעות האלה ב"ליבת" ענייני הגירושין – הנתונה לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני הנכבד, שכן דוקטרינה נזיקית-אזרחית זו, איננה חפה מהשלכות הלכתיות הנוגעות במובהק לענייני גירושין. הצהרות וקביעות שונות שניתנו בעבר מצד אי-אילו מחברי בתי הדין הרבניים, מצדדות בגישה זו, ולפיהן פסיקת פיצויים כנגד סרבני גט מצד בתי המשפט עלולה לגרום להפסקת הליך סידור הגט, שאיננו יכול להינתן בנסיבות אלה (כך נטען, למשל, במסגרת תגובת היועץ המשפטי להנהלת בתי הדין הרבניים ב- בע"מ 2374/11 . ראו גם: חוו"ד ראב"ד ביה"ד ת"א, נספח ב' לכתב הערעור; תיק 272088/6 פלוני נ' פלונית (נתניה) (23.01.2011); תיק ערעור 7041-21-1 פלונית נ' פלוני (11.03.2008) ). נוכח הצהרות אלו, כך נטען, הערכאה האזרחית "באה לתקן ויצאה מקלקלת" – כאשר במקום לקרב את בן הזוג הסובל מהסירוב ולהביא להשגת גירושין תקפים, היא מרחיקה אותו מהם.

37.

זה המקום לציין כי מנקודת המבט של הדין האישי היהודי, קיים הבדל בין מקרים בהם הגבר מסרב להעניק את הגט לבין מקרים בהם האישה מסרבת לקבלו. אמנם, מעת שתוקנו תקנות חרם דרבינו גרשום ונקבע איסור לכפות על אישה להתגרש, הפערים הצטמצמו מעט (עיינו: שיפמן , בעמ' 416; בנימין שמואלי "סרבנות גט – עילה נשית, גברית או עצמאית המאפשרת לפצות גם גברים מסורבי גט? בין צדק חלוקתי, צדק מתקן והגברת כוח המיקוח של המסורב/ת"

עיוני משפט לט

545, 587

(2016) (להלן: שמואלי ) ; קפלן ופרי , בעמ' 804-802 ). ובכל זאת, הבדלים במישורים שונים מביאים לכך שההתייחסות לשני המקרים איננה זהה. בראש ובראשונה, חרף התקנה המאוחרת הנ"ל – ההלכה היהודית איננה מתייחסת באותו האופן לכפיית גירושין על גבר ועל אישה. ככלל, החשש מפני הפיכת הגט ל"מעושה" בעקבות לחץ כלכלי פסול מוכרת בעיקר במקרים בהם הגבר נכפה להעניק גט, ולכן בתי הדין הרבניים מתייחסים בחומרה רבה יותר למנופי לחץ המופעלים על הגבר לשם מתן הגט מאשר לאמצעים המופעלים על האישה למטרה דומה (ראו: שמואלי , בעמ' 588-586; עמיחי רדזינר "'לא המדרש עיקר אלא המעשה': על סידור גטין לאחר תביעות נזיקין ועל מדיניות הפרסום של הפסיקה הרבנית" משפטים מה 5, ה"ש 2 והמקורות המופיעים בה (התשע"ה) ). בנוסף, העילות לחיוב בגירושין אינן זהות במקרה של גבר התובע גירושין ובמקרה של אישה התובעת זאת (ראו : יחיאל קפלן "פתרון מצוקת מסורבות הגט באמצעות מזונות עונשיים" המשפט י 381, 404 (התשס"ה) ). לבסוף, בשונה ממצבה של האישה הסובלת מסרבנות מצד בן זוגה, שדרכה אל נישואין כדת משה וישראל עם גבר אחר חסומה לחלוטין – בפני הגבר שאשתו מסרבת לקבל גט עומדת האפשרות לקבל היתר לשאת אישה שנייה, כפי שהתרחש במקרה, נשוא ענייננו. הבדל זה אמור להשפיע, מנקודת מבט אזרחית, לכל הפחות על שיעור הנזק שבגינו נפסק הפיצוי (ראו: שמואלי , בעמ' 559;

קפלן ופרי , בעמ' 777). כאמור לעיל, הדברים באו לידי ביטוי אף בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, נושא הערעור , וכן בכתיבה האקדמית שעסקה בסוגיה זו (ראו למשל: שמואלי , שמאמרו עוסק בשאלה האם עילת התביעה האזרחית בגין סרבנות גט היא עילה העומדת לאישה בלבד; עיינו גם:

קפלן ופרי , בעמ' 777) .

38.

מהסקירה הקצרה שנעשתה עד הנה ניתן לדלות מספר מסקנות חשובות לענייננו, שתובאנה להלן:

ראשית , עמדת בתי הדין הרבניים הינה בעלת משמעות רבה להכרעה בשאלה העקרונית שניצבת לפתחנו. סיבה אחת לכך היא כי ההכרעה בשאלת הסמכות מהווה צעד משמעותי במסגרת "מאבק הערכאות" המתקיים זה שנים רבות בדיני המשפחה בישראל. סיבה נוספת קשורה לכך שטיעוני המתנגדים להקניית הסמכות העניינית לערכאות האזרחיות נשענים, פעמים רבות, על הצהרות של בתי הדין הרבניים בדבר התנגדותם לכך. בהיעדר התנגדויות כנ"ל, כעולה מנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו – ההכרעה כאן תחסר מרכיב מרכזי של הסוגיה העקרונית, שקיומה מצדיק את מתן רשות הערעור כאמור. כמו כן, דיון בנסיבות שכאלו יחסיר, מטבע הדברים, זווית חשובה שלא תישמע לפני בית המשפט.

שנית , ההבדלים בין מעמדו של סרבן גט לבין מעמדה של סרבנית גט, במישורים השונים, מעלים חשש כי קביעת הלכה בנדון דווקא במקרה כשלנו (אישה סרבנית) – לא תהיה מיטבית. הכרעה בנושא כה עקרוני צריכה להינתן בתנאים "טיפוסיים", בהתייחס ל"מידות המקרה" הנכונות ותוך התייחסות להשלכות הרוחב השונות שנלוות להכרעה, וכזו לא מתאפשרת בנסיבות שלפנינו.

39.

זאת ועוד – אחרת. שאלת גבולותיו של המושג: "ענייני נישואין וגירושין" היא שאלה מורכבת, הנוגעת באחת מ"נימי השיטה" הדקים ביותר. כפי שנכתב לא פעם בעבר, מערכת דיני המשפחה בישראל היא כפקעת סבוכה, אשר בקרבה מתרוצצות שתי שיטות המושכות לכיוונים מנוגדים, זו הדתית וזו האזרחית (ראו: פנחס שיפמן "ארבעים שנה לדיני המשפחה בישראל: בין חוק דתי לבין חוק חילוני" משפטים יט 847 (התש"ן); פנחס שיפמן "שפה דתית ושפה אזרחית בדיני המשפחה" משפט ועסקים י 423 (התשס"ט)). סוגיית הפיצויים האזרחיים הניתנים בגין סרבנות גט היא מהסוגיות הסבוכות שצמחו על הקרקע מלאת החתחתים של שיטתנו, וטוב יעשה המחוקק אם יידרש לה בעצמו. בינתיים, על בית המשפט לנהוג באופן זהיר, ולהימנע מקביעת מסמרות, שאחריתן עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. כאמור, מסיבות שונות – המקרה שלפנינו איננו המקרה המתאים והראוי לקביעת הלכה בסוגיה הנזכרת, וזאת על אף חשיבות השאלה, ולכן מוטב להותיר את הדברים בצריך עיון.

עיוות דין

40.

המבקשת טוענת עוד כי זכותה לקבל את יומה בפני בית המשפט אוינה באופן העולה כדי עיוות דין חמור, המצדיק מתן רשות ערעור בענייננו. דומני כי דינה של טענה זו להידחות בעיקרה, למעט בנושא המועד שעד אליו ניתן לפסוק פיצוי לטובת הניזוק – מהתנהלות הסרבן.

41.

אקדים ואציין כי המבקשת ניהלה את ההליכים בעניינה בפני ערכאות רבות: בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, בית הדין הרבני הגדול, בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בית המשפט המחוזי תל-אביב יפו, ועתה, שוב, בפני בית המשפט העליון – בבקשה לרשות ערעור שבפנינו. אמנם, אין מדובר בהליכים זהים, שכן לא הרי הופעה בפני בתי הדין הרבניים כהרי הופעה בפני הערכאות האזרחיות, ובכל מקרה אין בנתונים אלו כדי לאיין את החשש מפני קיומו של עיוות דין, אך עלינו לזכור שאין אנו עוסקים במקרה שבו צד להליך לא זכה שתינתן לו ההזדמנות להציג את עמדתו בסכסוך – בפני הערכאות המוסמכות.

42.

לגופן של טענות המבקשת בנושא – לאחר עיון בחומר הרב שהוגש בתיק ובהחלטות הערכאות השונות שדנו בתיק עד כה, אינני מוצא מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי למבקשת לא נגרם עיוות דין, למעט בנושא המועד שעד אליו יש לפסוק פיצוי לטובת הניזוק מהסרבנות.

בהקשר זה, אציין עוד כי החלטות הביניים, עליהן משיגה המבקשת, הן החלטות דיוניות הנוגעות לניהולו השוטף של ההליך – החלטות, אשר לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב לפסוק בהם (ראו: רע"א 1396/18 פלוני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פיסקה 5 לפסק דינו של השופט י'

עמית (13.03.2018)).

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הערעור של המבקשת בכל הנוגע להחלטות הדיוניות, אשר, לטענתה, גרמו ל"איון יומה", תוך שהוא חוזר על דברי בית המשפט לענייני משפחה הנכבד לפיהם: "כסיסמא כללית לכל צד מגיע יומו בבית המשפט, אולם (לא ל – תוספת שלי – ח"מ ) צד שמחליט להשתמש בכך ככלי, כמו הנתבעת ותקצר היריעה והזמן כדי לפרט את דרכיה בניסיון לדחות את בירור התובענה" (ראו: פיסקה 53 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד).

אכן, למרבה הצער, דומה כי המבקשת לא נמנעה מלעשות שימוש באמצעים שונים כדי לנסות ולדחות את הדיונים לאורך ההליכים השונים שנוהלו בעניינה. כעת, לאחר שקיבלה הזדמנויות לא מעטות – היא איננה יכולה להאחז באמירות שונות של הערכאות השונות, שהביעו דעתן על טקטיקה פסולה זו כדי לקבל זכות להשמע מחדש בפני ערכאה נוספת.

43.

לכל האמור לעיל – יש, לשיטתי, חריג אחד בענייננו, אשר ביחס אליו יש מקום לדעתי ליתן פה רשות ערעור, לדון בנושא כערעור ולקבלו.

למשיב נפסק פה פיצוי בגין סרבנות המבקשת (לעניין זה – המערערת) עד למועד שבו נישא המשיב לאשתו השניה על פי "היתר מאה רבנים" שניתן לו, באישור הרב הראשי. דא עקא שלהשקפתי יש מקום לפסוק פיצוי שכזה – רק עד המועד שניתן למשיב אישורו של הרב הראשי ל"היתר מאה הרבנים" שקיבל, לשאת אישה שניה, על פני אשתו הסרבנית. טעם הדבר הוא כפול ונעוץ בכך שממועד זה ואילך – היה המשיב משוחרר מהכפיה שהושתה עליו כתוצאה מסרבנות אשתו (אשר עומדת ביסוד עילת התביעה הנזיקית) וכן בשל הצורך לנסות ולהשוות, ככל האפשר, בין זכות הגבר לבין זכות האישה להינשא בעקבות הגירושין.

לפיכך יש לקבל, לגישתי, את הערעור בנקודה זו ולבטל אותו מרכיב בפיצוי המופחת שנפסק לטובת המשיב החל מהמועד שבו קיבל את היתר הנישואין ועד לנישואיו השניים, אשר נאמד בסכום של 20,000 ש"ח לשנה ונמשך בפועל תשעה חודשים. מכאן שלתפיסתי מהסכום הכולל שנפסק לטובת המשיב (265,000 ש"ח) יש להפחית סך של 18,750 ש"ח ולהעמידו על סכום של 246,250 ש"ח.

סוף דבר

44.

נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את עיקר הבקשה למתן רשות ערעור ולהותיר את עיקר פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד על כנו, בכפוף לתיקון המפורט בפיסקה 43 שלעיל. עוד אציע, כי בנסיבות העניין – לא נעשה צו להוצאות.

המשנה לנשיאה (בדימ')

השופט מ' מזוז:

1.

אני שותף לעמדתו של חברי המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר , כי למרות הסוגיות העקרוניות שמעלה המבקשת בבקשתה לרשות לערער, המקרה הנדון אינו המקרה המתאים לבירורן של סוגיות אלה. זאת, הן מהטעמים אשר מנה חברי בפסקה 31 לחוות דעתו, והן מהטעם שסוגיות עקרוניות אלה לא זכו לבירור ממשי בפסק הדין קמא.

אכן, תביעות נזיקין בגין סרבנות גט מעוררות שורה ארוכה של שאלות לא פשוטות אשר טרם נדונו בבית משפט זה, ובהן: למי מסורה הסמכות העניינית לדון בתובענה בנזיקין בגין נזקי סרבנות גט - לבית הדין הרבני או לערכאות האזרחיות? מהו בסיסה הרעיוני, ומהם תנאיה, גדריה וסייגיה של תובענה מעין זו? וכיצד תובענה כזו מתיישבת עם כללי הדין הדתי, בעיקר בנוגע לסוגיה של "גט מעושה"? (ראו: בנימין שמואלי "פיצוי נזיקי למסורבות גט" המשפט יב (תשס"ז) 285 ; יחיאל קפלן ורונן פרי "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" עיוני משפט כח(3) 773 (2005); בנימין שמואלי "הדור הבא של תביעות נזיקין בגין סרבנות גט כדי להשיג את הגט ו'כלל האחריות' של קלברזי ומלמד"

משפטים מא 153 (2011) והאסמכתאות הרבות הנזכרות שם).

ברם, בענייננו עיקרו של פסק הדין של בית המשפט קמא אינו בליבון סוגיות עקרוניות אלה, ומוקד הכרעתו הוא בעיקר בשאלה, העובדתית בעיקרה, האם התנהגות האישה עולה כדי סרבנות גט (פסקאות 54-42 לפסק הדין), ובשאלה של שיעור הפיצוי הראוי בנסיבות הענין (פסקאות 67-55). שאלות אלה נוגעות לעובדות ולנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון ואינן מצדיקות כשלעצמן רשות ערעור (השוו: בע"מ 2374/11 פלוני נ' פלונית , בפסקה 6 (15.2.2011); בע"מ 5287/12 פלוני נ' פלונית (5.8.2012)).

2.

לעומת זאת, איני שותף לעמדתו של חברי המשנה לנשיאה (בדימ'), בפסקה 43 לחוות דעתו, לפיה יש להעניק רשות ערעור, ואף לקבל את הערעור, באשר למועד לגביו יש לחשב את הפיצוי. בית המשפט קמא פסק למשיב פיצוי בגין סרבנות הגט של המבקשת עד למועד בו נישא בשנית, על פי היתר שניתן לו לשאת אישה שניה (אישור הרב הראשי ל"היתר מאה רבנים"). לדעת חברי, יש לחשב את הפיצוי למשיב רק עד למועד בו ניתן לו ההיתר לשאת אישה שניה, שכן ממועד זה חדלה הפגיעה במשיב עקב סרבנות הגט של המבקשת, ובהתאם לכך יש להפחית את הפיצוי שנפסק לזכותו.

עמדתי שונה, הן באשר לצידוק במתן רשות ערעור והן לגופו של ענין. אשר למתן רשות ערעור, שאלת גובה הפיצוי שיש לפסוק במסגרת תובענה בנזיקין בגין סרבנות גט היא שאלה עובדתית בעיקרה, הנטועה בעובדותיו ובנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ואינה עונה ככלל על אמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המועד לחישוב הפיצוי היה גם נקודה שולית במחלוקת שבין הצדדים.

ואשר לגופו של ענין, איני סבור, כעמדת חברי, כי בנקודת זמן זו, של קבלת היתר נישואין לשאת אישה שניה "היה המשיב משוחרר מהכפייה שהושתה עליו כתוצאה מסרבנות אשתו", כלשונו, שכן גם לאחר קבלת היתר הנישואין, ואף לאחר שנשא אישה שניה, הוא עדיין אינו משוחרר מהכפייה הנובעת מסרבנות המבקשת. זאת, בשל המשך הסטאטוס שלו כנשוי למבקשת (נוסף על אשתו השנייה), סטאטוס בו אינו חפץ, וכאשר על פי פסק דין חלוט הוא זכאי להפסקתו.

לפיכך אני סבור כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור בכללותה .

3.

לבסוף אעיר כי אני מצטרף להערתו של חברי, המשנה לנשיאה (בדימ'), כי טוב ייעשה המחוקק אם יידרש לסוגיה של פיצויים בגין סרבנות גט, המעוררת כאמור שורה של סוגיות מורכבות ורגישות.

ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן :

מצטרף אני לעמדת חבריי, המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר והשופט מ' מזוז , שלפיה המקרה הנוכחי אינו המקרה המתאים לבירור הסוגיה העקרונית שמועלית בבקשה, על יסוד טעמיהם.

להשקפתי, נושא חישוב הפיצוי (שבו חלוקים חבריי), הינו יישומי בעיקרו, ואין הוא עונה על אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123, 128 (1982 )) .

אני סבור אפוא כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור במלואה.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר , למעט לגבי האמור בפיסקה 43 לחוות דעתו, בנוגע למועד שעד אליו יש לחשב את הפיצוי. בעניין זה נפסק בדעת רוב מפי השופטים: מ' מזוז ו- ע' פוגלמן , כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר , כי אף בסוגיה זו – אין מקום ליתן רשות לערער.