בע"מ 1414/12 פלוני נ. פלוני

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שניתן ביום 13.2.12 (עמ"ש 1414/12, כבוד השופטים ש' שוחט, י' ענבר וי' שבח), בו דחה בית המשפט את ערעור המבקשת על פסק

דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כבוד השופט נ' שילה).

הרקע כפי שעולה מפסקי-הדין בפרשה

1.

המבקשת והמשיב הינם הורי הילדים בני העשר והשמונה מושא הבקשה. בשנת 2007, תוך כדי הליך גירושים, הגיש המשיב תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למשמורת שני הילדים. בתחילת שנת 2008 אימץ בית המשפט לענייני משפחה המלצת תסקיר לפיה יופנו ההורים לבדיקת מסוגלות הורית, ומינה לשם כך את הפסיכיאטר ד"ר כלב לערוך את הבדיקה. לאחר מספר חודשים של בדיקות מעמיקות קבע הפסיכיאטר, כי המשיב מסוגל לשמור על מסגרת הורית יציבה, ואילו המבקשת עשויה לפעול בניגוד לטובת הילדים וזקוקה לטיפול ומעקב פסיכיאטרי. בחודש דצמבר 2008, נשלח לפקידת הסעד מכתב מטעם בית הספר של הילדים ובו פירוט של עדות הילד הבכור לפיה המבקשת מכה ומקללת את בנה. ביום 6.1.09, עת הילדים היו במשמורת המבקשת, נתנה פקידת הסעד המטפלת צו חירום להוצאת הילדים למקום קלט חירום חסוי. בעקבות מפגשים ותסקיר שנערכו בעוד הילדים חוסים במרכז החירום, המליצה פקידת הסעד כי תינתן משמורת זמנית בידי המשיב וכי היא תוסמך לקבוע את צורת המפגשים בין המבקשת לילדיה. לאחר מכן, בשל התנהגות חריגה של המבקשת במספר מקרים והשפעתה השלילית על הילדים, המליצה פקידת הסעד המחוזית כי לעת עתה לא יותר למבקשת לראות את הילדים.

2.

בפברואר 2010, בזמן שההליכים נידונו בפני בית המשפט לענייני משפחה, עתרה המבקשת לבג"ץ בדרישה לקבוע הסדרי ראייה נרחבים ולבטל את הפיקוח עליהם, עתירה שנדחתה תוך שניתנה המלצה למבקשת לשתף פעולה עם המומחה שמינה בית המשפט לענייני משפחה על מנת שתוכל להתחיל במסלול טיפולי לחידוש הקשר עם ילדיה (בג"ץ 1316/10 פלוני נ' מדינת ישראל- משרד הרווחה (לא פורסם, החלטה מיום 8.3.2010)). בחודש יוני 2010, המבקשת עתרה פעם נוספת לבג"ץ, שדחה שוב את בקשתה לאחר שבית המשפט אפשר לה לשטוח את מלוא טענותיה בעל פה בפניו (בג"ץ 4613/11 פלוני נ' מדינת ישראל- משרד הרווחה (לא פורסם, החלטה מיום 20.9.2011)). בית משפט זה קבע כי "העותרת אינה יכולה גם לנער חוצנה מהרשויות המופקדות על לווי הסדרי הראיה וגם להתנגד למינוי מומחים פרטיים כתחליף לכך" (שם, פס' 3 לפסק הדין). בית המשפט קבע כי דין העתירה להידחות היות שבית המשפט המוסמך לדון בטענותיה הוא בית המשפט לענייני משפחה ולא בג"ץ. לגופו של עניין נקבע כי השאלה בדבר יכולת המבקשת לראות את ילדיה לא קשורה למצבה הכלכלי, וכי ניכר שישנו סכסוך בין המבקשת לרשויות הרווחה, אולם בעתיד, אם המבקשת תחפוץ להסתייע ברשויות הרווחה, ראוי לעשות מאמץ על מנת לאפשר זאת. במקביל לעתירה זו, בחודש יולי 2010, אף פנתה המערערת בבקשה למתן רשות ערעור לבית-משפט זה, כאשר גם בקשה זו נדחתה (בע"מ

5250/11 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, החלטה מיום 26.10.2011)). יוער כי במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה ניתנו מספר חוות דעת פסיכיאטריות סותרות ואת תמציתן ניתן למצוא בבע"מ זה.

3.

בפסק דינו בתביעת המשמורת, סקר בית המשפט לענייני משפחה בהרחבה את השתלשלות ההליכים בעניין המבקשת. בית המשפט עמד על כך שהמשיב, אשר במשמורתו שהו הילדים במשך למעלה משנתיים, מתפקד באופן חיובי. לעומתו, המבקשת מסרבת לשעות להמלצת הפסיכיאטר, ד"ר כלב, האמור לקבלת טיפול פסיכיאטרי וממשיכה להתנהל באופן מעורר דאגה, ומשכך הותר לה לראות את ילדיה תחת פיקוח בלבד. בית המשפט קבע כי משאלה הם פני הדברים, המשמורת תינתן בידי המשיב וכן הסמיך את פקידת הסעד לקבוע את היקף הביקורים בין המבקשת לילדיה, במרכז הקשר בו שהו הילדים.

4.

על פסק דין זה ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו, דחה בית המשפט את הערעור באומרו כי לא נפל פגם בשיקול הדעת של בית משפט קמא אשר התבסס על שלל תסקירים וחוות דעת שניתנו במהלך השנים בענייניה של המבקשת והמשיב. כמו כן, בית המשפט הביע תקווה כי המבקשת תשתף פעולה עם רשויות הרווחה. לבסוף, לקראת סיום פסק הדין, כתב השופט שוחט כי טוב יהיה אם בית משפט השלום יפעיל פיקוח צמוד על קיום הסדרי הראייה בין המבקשת לבין ילדיה.

5.

בבקשה שלפניי המערערת חוזרת על טענותיה בדבר רשלנות קיצונית של כלל הגורמים המטפלים בה, בכללם הערכאות השיפוטיות שישבו על המדוכה בעניינה במספר הליכים נפרדים. המבקשת טוענת ל"טיוח" וזלזול מצד שופטי בית המשפט המחוזי, חוסר שימת לב לטענותיה, ואף טוענת ששקרים ושגיאות קשות נפלו בפסק הדין ועל כן מבקשת לקיים הליך ערעור נוסף. כמו כן המבקשת טוענת שלא מאפשרים לה לראות את בנה בכורה זאת בניגוד להוראות בית המשפט המחוזי. בשל כל האמור המבקשת סבורה כי יש לקיים ערעור נוסף בעניינה, ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי תוך העברת המשמורת של הילדים לידיה או, לחילופין, לקבוע הסדרי ראייה נרחבים עימם.

6.

כמו כן, לאחר הגשת הבקשה למתן רשות ערעור ובמסגרתה, הגישה המבקשת ביום 8.3.12 בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל לגביית ההוצאות שהשית עליה בית המשפט לענייני משפחה בגובה 5,000 ש"ח. בעקבות בקשה זו הפניתי את המבקשת לאגף לסיוע משפטי על מנת לבחון את זכאותה לייצוג משפטי מטעם האגף. בתשובתו, האגף ציין כי הוא ערך בדיקה של הנושא ומצא כי אין המבקשת עומדת בקריטריונים לקבלת הסיוע.

דיון והכרעה

7.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. כידוע, כדי שתינתן רשות ערעור למי שכבר הובא עניינו בפני שתי ערכאות, עליו להראות כי מקרהו מקים שאלה משפטית שחשיבותה והשפעתה חורגת מעניינו שלו ( ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מבלי להיכנס לעומק הטענות, נדמה כי הבקשה במקרה דנן אינה מעלה שאלה כאמור, וכל עניינה בחזרה על טענות חריפות נגד השופטים וגורמי הרווחה שטיפלו בענייניה של המבקשת. למעשה, אין מדובר כאן בשאלה משפטית או ציבורית, אלא בבקשה אופרטיבית בענייני משמורת והסדרי ראייה.

8.

ניכר כי מדובר בפרשה עצובה וסבוכה בה מנסים רשויות הרווחה ובתי המשפט כל העת למצוא את ההסדר הטוב ביותר עבור הילדים. כמו כן, ניכר כי במשך הליכים משפטיים רבים ובמספר ערכאות שיפוטיות ניתנו למבקשת הזדמנויות נאותות להציג את טענותיה, הן לגבי תקינות מצב בריאותה הנפשי והן לגבי העבר הפלילי הבעייתי של אב הילדים, וודאי שרצונה העז לחיות עם ילדיה הובא בחשבון. כמו כן, אזכיר כי, כאמור, למרות שבית המשפט המחוזי דחה את ערעורה, בסיום פסק הדין צויין כי טוב יעשה בית המשפט קמא אם יפעיל "פיקוח צמוד על קיום הסדרי הראייה בין המערערת לילדיה", תוך שיתוף פעולה עם המבקשת. אין לי אלא להצטרף להמלצה זו ולקרוא לשיתוף פעולה מצד המבקשת עם הגורמים הרלוונטיים למען חידוש הקשר בינה לבין ילדיה לשביעות רצון כל הצדדים, כפי שהמליצו בתי המשפט בהחלטות קודמות.

9.

לפני סיום אציין כי טוב תעשה המבקשת כאשר היא פונה לבית משפט זה או אחר, אם תמנע מהערות כלפי שופטי בתי המשפט ושימוש במילים פוגעות שאינן ממין העניין. אמת, נסיבות המקרה שלפניי קשות ביותר וניכר כי המבקשת מצויה בסבל ממשי, אך אין בכך כדי להצדיק שימוש בשפה בה השתמשה ובכלל זה האשמות בוטות כנגד מערכת המשפט ללא כל בסיס ותימוכין לטענות. כאן המקום להדגיש כי לאחר שסקר השופט שוחט את הרקע הסבוך של הפרשה ופסק-הדין של בית-משפט קמא, הוא כתב במפורש (בעמ' 4 לפסק דינו) כי:

"טרחתי ופרטתי כל אלה כדי להבהיר, כי החלטת בית המשפט האמורה לא ניתנה כלאחר יד, אלא לאחר חקירה ודרישה מקיפה ועניינית"

דומה, אפוא, כי הטחות האשמה החמורות שהטיחה המבקשת בשופטי הערכאות הקודמות ובפרט בשופטי בית המשפט המחוזי, נעדרות הן כל בסיס.

10.

לסיום, כיוון שנמצא שדין הבקשה העיקרית להידחות, מובן שאף בקשת עיכוב הביצוע מיום 8.3.12, אשר הוספה לצד בקשת רשות הערעור, נדחית והעיכוב שהוטל באופן זמני מבוטל בזאת.

הבקשה, אפוא, נדחית.