בע"מ 145/14 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר , ר' למלשטריך-לטר ו ע' זרנקין ) שדחה את ערעורו של המבקש על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ע' קצב-קרן ).

1.

הצדדים נישאו בשנת 1999 ונולדו להם שלושה ילדים שהם היום בגילאי 6, 10, ו-14. בחודש פברואר 2009 עזב המבקש את בית המגורים ומאז חיים בני הזוג בנפרד ומנהלים הליכי גירושין שטרם הסתיימו. בחודש יולי 2013 פסק בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ע' קצב-קרן ) בארבע תביעות שהגישו בני הזוג, אשר ההכרעות בשתיים מהן – תביעת המשיבה להצהרה על בטלות הסכם ממון שנחתם בין בני הזוג לפני נישואיהם (להלן: הסכם הממון ); ותביעת המבקש לחיוב המשיבה בתשלום עבור השימוש בבית המגורים – עומדות במוקד הבקשה שלפניי. בפסק הדין קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הסכם הממון תקף, וכי לפי הוראותיו חלה הפרדה רכושית בין הצדדים למעט בכל הנוגע לרכוש שיירכש על ידי שני הצדדים או שיירשם על שם שניהם. בית המשפט קבע כי בית המגורים של הזוג והקרקע שעליו הוא בנוי הוחרגו מאיזון המשאבים במסגרת הסכם הממון ולכן אין למשיבה זכויות בו. לצד זאת, נקבע כי יש לזקוף לזכותה של המשיבה את חלקה בהשקעות המשותפות בבניית בית המגורים שהתבצעו לאחר נישואיהם. מכיוון שהצדדים לא הציגו נתונים מדויקים בעניין היקף ההשקעות המשותפות בבניית בית המגורים פסק בית המשפט בדרך של אומדנה וקבע כי המבקש ישלם למשיבה סך של 270,000 ש"ח עבור חלקה בהשקעות המשותפות. בעניין דמי השימוש, פסק בית המשפט כי אין לחייב את המשיבה בתשלום עבור השימוש בבית המגורים בתקופה בה היו בני הזוג פרודים. זאת, מכיוון שלא נמצא שהמשיבה מנעה מהמבקש להמשיך ולהתגורר בבית המגורים, ונוכח העובדה שהמבקש היה מחויב בתקופה זו בהוצאות מדור ואחזקה עבור המשיבה וילדיהם. אשר להוצאות המשפט, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי על אף תוצאות פסק הדין לא יושתו הוצאות על המשיבה, על מנת שלא להסלים מצב היחסים שבין הצדדים ולפנים משורת הדין. המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את הערעור באמצו, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. בגין דחיית הערעור חייב בית המשפט המחוזי את המבקש לשלם למשיבה סכום של 15,000 ש"ח עבור הוצאות המשפט.

2.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען, בתמצית, כי טעה בית המשפט בקובעו כי יש להבחין בין בית המגורים עצמו שלא נכלל במסגרת איזון המשאבים, לבין החלקים שהתווספו לבית המגורים לאחר נישואי הזוג שעליהם יחול משטר רכוש משותף. נטען כי פרשנות זו של המונח "בית המגורים" אינה עולה מלשון ההסכם ואף לא עלתה בטענות הצדדים. כמו כן טוען המבקש כי שגה בית המשפט באי חיוב המשיבה בדמי שימוש בבית המגורים. נטען כי משנקבע שלמשיבה אין זכויות כלשהן בבית המגורים, הרי שלא היה מקום להתייחס לסוגיה כאילו מדובר בנכס בבעלות משותפת. עוד נטען כי היה מקום לקבוע הוצאות לטובת המבקש נוכח דחיית מרבית טענותיה של המשיבה; וכי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהשית הוצאות תשלום משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת המשיבה למרות שזו יוצגה על ידי נציגה מלשכת הסיוע המשפטי.

3.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). חרף הניסיון להציג את המחלוקת בענייננו ככזו, הבקשה שלפניי תחומה כולה בנסיבות המקרה הקונקרטיות. סוגיית בית המגורים וחיוב המבקש לשלם למשיבה 270,000 ש"ח תחומה בשאלות על אודות פרשנותו של הסכם ממון ספציפי, וכבר נפסק כי שאלה פרשנותו של הסכם לא תצדיק בדרך כלל את התכנסותו של בית המשפט לדון בסוגיה בשלישית (השוו, למשל, בע"מ 2757/11 פלונית נ' פלוני (2.6.2011); בע"מ 5379/10 פלוני נ' פלונית (11.8.2010); רע"א 630/10 עדני נ' שקופ

(16.2.2010)) . גם שאלת חיוב המשיבה בתשלום דמי שימוש נסמכת על קביעות קונקרטיות באשר למחויבויות ההדדיות של בני הזוג נוכח התנהגותם בתקופה בה היו פרודים, וככאלו הן אינן מקימות עילה לדיון ערעורי שני לפי אמת המידה הנוהגת. אשר ל טענות המועלות בבקשה בנוגע להוצאות המשפט שנפסקו, כידוע, בית משפט שלערעור יתערב בפסיקת הוצאות רק במקרים חריגים ולעיתים רחוקות (ראו ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר , פ"ד מט(2) 233, 247 (1995); ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" , פסקה 3 (16.6.2005)). הדברים אמורים אף ביתר שאת כאשר מדובר בערעור שני .

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.